"חיי השתנו ברגע שהבנתי שאני יכולה לקרוא לבד"

מאירה ברנע גולדברג היא סופרת, עורכת ספרותית, מלווה ויועצת לסופרים, מבקרת ספרות, מנחת סדנאות כתיבה. בראיון אישי היא מספרת כיצד גילוי הקריאה שינה את חייה:
מרגע שהבנתי מהי שפה, אהבתי לשמוע סיפורים. מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי שומעת בקלטות ותקליטים אגדות וסיפורים

מאת: אלדד בוברוביץ'

מאירה ברנע גולדברג, מעבר לשלל עיסוקיה (פירוט בהמשך) היא כוכבת רשת. כל פוסט שלה זוכה למאות לייקים ותגובות. היא אותנטית באופן נדיר, במיוחד ברשת וכותבת לא מעט על החיים כאם לילד על הספקטרום האוטיסטי, ייסורי השמירה על משקל תקין וכמובן גם על קריאה, כתיבה ולא פחות חשוב, הביטלס.

היא נשואה באושר לחנן ("הבנתי שאנחנו מתאימים בול הרבה לפני שהוא הבין את זה") ואם לאבישי. הוציאה עד היום שמונה ספרים.

גילוי נאות, אני מכיר את מאירה מס' שנים. ההכרות הראשונה היתה בקורס כתיבה "לחדד את המקלדת" של יובל אברמוביץ'. היא הגיעה כמרצה אורחת במפגש האחרון ולקח לי דקה וחצי גג, מרגע שהתחילה לדבר, להבין שהיא האדם האופטימלי ללוות אותי בעריכת ספרי הראשון שלצערי עדיין לא סיימתי. גם יובל חיזק את תחושותיי האינטואיטיביות כששאלתי לדעתו בעניין בסיום המפגש.

מאז נפגשנו לא מעט פעמים וכל פגישה איתה זו חוויה. מאירה תמיד קשובה, סופר מקצועית, כייפית, נותנת את כל כולה ועזרה ועדיין עוזרת לי רבות בעניין. מאמין שהשנה אסיים את הספר. אחר כך גם עשינו יחד את האתר שלה. גם התהליך הזה היה מקצועי, חברי וכייפי: www.meirabarnea.co.il

***

הדברים הכי בולטים אצל מאירה הם: חכמה, כשרון, חריצות, טוב לב אמיתי, פרגון אינסופי, שמחת חיים מדבקת ואותנטיות נדירה במחוזותינו.

אז בואי נתחיל מהילדות, ספרי קצת על הבית שגדלת? אחים, אחיות, הורים? איזה מן בית זה היה?

"גדלתי בפתח תקווה, בקצה שכונה ישנה, קומה שלישית בלי מעלית. שלוש אחיות בחדר אחד. כשהייתי עומדת בכניסה לבניין יכולתי להסתכל לאחור ולראות בתים ישנים ודי מוזנחים ומלפנים את הבתים החדשים והיפים יותר עם הגינות המטופחות. לא הבנתי שהשכונה שגרתי בה לא נחשבת "טובה". הבית שלנו עמד בקצה וממש בסמוך הייתה תחנת אוטובוס שהחל מכתה ג', הגיל בו נסעתי לבד באוטובוסים, הייתה עבורי מקום מאד שמח כי ממנה יכולתי לצאת לטייל, אם זה "לעיר" או לתחנה אחרת שתוביל אותי לתל אביב.

אני זוכרת מגיל צעיר את ההבנה שהכול צריך להיות מאד פונקציונאלי. אין מקום לחלומות. חייבים ללמוד טוב כדי להשיג עבודה קבועה ויציבה כדי שיהיה כסף. בכל שנה נשבעתי שאנסה ככל יכולתי להיות טובה בלימודים אבל לא הצלחתי. כלומר, הצלחתי במקצועות מסוימים אבל לא במקצועות שמישהו החשיב אותם. כשרון הכתיבה שלי לא הרשים אף אחד, לא התייחסו אליו יותר מידי. את כולם הטרידה העובדה שאני גרועה בחשבון.

למדתי בבית ספר רחוק מהבית, לקח לי זמן להשיג חברים, הייתי בודדה רוב הזמן, אבל ניסיתי לא להיראות עצובה כדי שלא יחשבו שקשה לי. לא רציתי להטריד את ההורים שלי בבעיות שלי, תמיד נראה לי היה שהם עובדים קשה, לכן פעמים רבות הייתי משקרת וממציאה כל מיני סיפורים שעד היום אני לא מבינה מאיפה הם הגיעו לי לראש.

אבל דבר אחד זכור לי היטב לטובה, אמא שלי נהגה מידי פעם להוציא פתאום את הפטיפון, לשלוף תקליט ולהשמיע מוזיקה בקול רם ואז כולנו היינו רוקדות. פוליס, קווין, פאקו דה לוסיה.
אני זוכרת שכשהייתי נשארת לבד בבית, הייתי מאזינה לתקליטים והפטיפון נראה לי כל כך עדין, התייחסתי אליו בחרדת קודש. פחדתי מאד לקלקל אותו.

אני זוכרת לילות מדהימים כילדה קטנה יושבת על אדן החלון (המסורג) וצופה בהופעות שהתקיימו בקולנוע אורון הסמוך שהיה קולנוע פתוח, ללא גג, זכורה לי במיוחד הופעה של עפרה חזה.

הילדות הייתה עבורי תקופה מאד מפחידה, מבלבלת ולא מובנת, קראתי המון ספרי מבוגרים, שאני לא בטוחה שהבנתי אותם כל כך. הבית שלנו היה מלא ספריות עם ספרים מפתים, מסקרנים ונהדרים. למרות שהבית היה קטן, כל הזמן גיליתי עוד ועוד ספרים חדשים.

ההורים שלי השקיעו בי הרבה בתחום התרבות, לקחו אותי להצגות וסרטים, הייתי רשומה לשתי ספריות במקביל אבל תמיד הרגשתי לא שייכת. לא משנה מה עשו עבורי, כאילו שנולדתי לתקופה הלא נכונה. התחושה הזו עברה רק לקראת גיל 30".

איך עבר עלייך גיל ההתבגרות?

"גיל ההתבגרות נפל עלי בפתאומיות. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם התגובות שזכיתי להן מנערים. התפתחתי במהירות ומשכתי תשומת לב יותר מהצפוי. לא לימדו אותנו כלום, לא הסבירו לנו שום דבר. אני זוכרת שהיה אולי שיעור חינוך מיני אחד בחטיבה וגם הוא היה מביך, הפרידו את הבנות מהבנים וסיפרו לנו בעיקר על המחזור. בכתה י"א הפחידו אותנו ממין לא מוגן. אף אחד לא חשב לדבר איתנו לעומק על המשמעות של ההתבגרות שלנו, על המשמעות של הגוף שלנו שהתפתח על בשלות לקיום יחסי מין. עם ההורים שלי לא דיברתי על כלום. למדתי הכול בדרך עקומה למדי. כמקובל בתקופה ראיתי סרטים ששיבשו את התפיסה שלי לגבי יחסי בנים-בנות כבר בגיל צעיר, כמו אסקימו לימון וסבבה".

היית ילדה מרדנית?

"מצד אחד הייתי מורדת. לא הייתי מספרת להורים שלי לאן אני הולכת או מתי אחזור, הברזתי הרבה מבית ספר, ימים שלמים ביליתי בים, התחברתי עם כל מיני טיפוסים מוזרים אבל מצד שני פחדתי להתדרדר לתהומות. הקפדתי מאד על הכללים. לא נגעתי באלכוהול, לא עישנתי סמים, לא ניסיתי כדורים למרות שמסביבי ראיתי כאלו שמנסים הכול. כן היה חשוב לי להצליח בבגרויות וניסיתי ללמוד לבד את כל המקצועות כי בבית ספר לא הצלחתי להבין חצי מהדברים עליהם דיברו. קניתי ספרי הכנה לבגרות של בית ספר אנקורי ולמדתי לבד.

כשהחברות שלי גררו אותי לכל מיני מועדונים בתל אביב הייתי עומדת בצד, המוח היה מפוצץ מהרעש והמוזיקה, לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל. לא הבנתי ממה כולם נהנים, למה כולם רוצים לחזור לשם. רק בגיל 19 אמרתי לחברות שלי את האמת, שאני סובלת ולא מעוניינת ללכת יותר לשום מועדון, שאני מעדיפה ללכת לסרט או מצידי לשבת בבית".

איפה שירתת בצבא?

"כל התיכון חלמתי על שרות צבאי משמעותי רחוק מהבית. חלמתי, דמיינתי, חקרתי וקראתי. התקבלתי לקורס קדם צבאי לתפקיד מורה חיילת ברשות העתיקות. יום אחרי שסיימתי תיכון, הקורס נפתח. לא הספקתי אפילו להיות במסיבת הסיום של התיכון.

הקורס הכניס אותי להלם מוחלט. קמנו בשלוש בבוקר, אחרי שעה כבר חפרנו ועבדנו והבנתי כמה זה לא בשבילי. זו הייתה סדרת קורסים בכל רחבי הארץ, ירושלים, ערד, התגוררנו בדירות מוזנחות ודוחות. אני זוכרת את הרגע בו גיליתי שהשותפה שלי לחדר צחצחה שיניים במברשת השיניים שלי. חשבתי שאני הולכת למות. היה גם קורס ארוך מטעם החברה להגנת הטבע אבל אהבתי הגדולה הייתה מזגן ואילו בקורס הושיבו אותנו באמצע הלילה במדבר, כל אחד היה צריך לשבת עם עצמו ולהגיע לתובנות עמוקות בנוגע לחיבור שלו לטבע. זה היה הלילה בו ידעתי שאני חייבת לפרוש אבל פחדתי לספר את זה למישהו, כי זו פעם ראשונה שהייתי שייכת למשהו שנחשב ממש איכותי. נקעתי את הרגל שלוש פעמים במהלך הקורסים, התחלתי להבריז מאירועים חשובים ולהישאר בחדר. עשיתי הכול כדי שיעיפו אותי, אבל הם לא עשו את זה! הם רק לקחו אותי לשיחות מוטיבציה כדי לחזק אותי ולהגיד לי שהם מאמינים בי ושהם רוצים אותי איתם ושאני טובה ומיוחדת. הם התלהבו מהיכולת שלי להעביר מערכי שיעור. בסוף לא יכולתי יותר, אמרתי להם שזו אני ולא הם, ארזתי את החפצים שלי ופשוט ברחתי. אבא שלי מאד כעס עלי שעזבתי את הקורס. הוא לא דיבר איתי מספר ימים.

בטירונות הרגשתי כישלון כי לא החזקתי מעמד בקורס שנחשב נוח יחסית. אני זוכרת שהגיעה יום אחד לטירונות אישה במדי שוטרת ואמרה שמי שתתנדב לשרות במשטרת ישראל תשרת במדים כחולים במקום במדי צבא, ותשובץ בעיר מגוריה. כל כך שמחתי על האפשרות לשרת בפתח תקווה שקפצתי עליה ראשונה בהתלהבות. אף אחת לא רצתה לוותר על ההזדמנות להיות חיילת ולהפוך לשוטרת אבל לי לא היה אכפת וכך שובצתי לאחת היחידות הכי מעניינות במשטרה – היחידה הארצית לפשיעה בינלאומית. נכון שרוב הזמן קראתי ספרים, אבל זו הייתה תקופה מרתקת כיוון שהייתי חשופה להרבה פעילויות וחקירות משטרתיות מאד מעניינות, לרוב עשיתי עבודה פקידותית משמעממת, אבל לעיתים לקחו אותי לכל מיני משימות סודיות וזה היה ממש מגניב. רוב הזמן יכולתי להגיע בלבוש אזרחי ולא היו תורנויות, החברות שלי קינאו בי. עד היום אני בקשר עם חלק מהאנשים שם וזה מקום שזכור לי מאד לטובה".

מתי ואיך הכרת את בעלך חנן?

"כשהשתחררתי מהצבא ישר חיפשתי עבודה, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות בשכר מינימום אבל העבודה ששינתה את חיי הייתה עבודה בחנות ספרים בקניון הגדול בפתח תקוה. שם גם הכרתי את בעלי. ביום הראשון כשלחצתי לו את היד, הרגשתי שנישאר חברים לנצח. הוא כמובן לא חשב על זה בשום צורה, אבל לי הייתה תחושה מאד חזקה שזה יקרה. היה ברור שנועדנו אחד לשני".

איך האימהות? איזה אמא את? (טוב אני יודע המון מהפייסבוק ובכל זאת)

"בגדול אני חושבת שאני אמא מהממת. אני עושה הרבה דברים בשביל הבן שלי אבל גם לא שוכחת את עצמי. לפעמים הבן שלי במרכז ולפעמים אני. אני חושבת שהרבה הורים שוכחים את עצמם ואז משהו לא טוב קורה להם, בעיקר הורים שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים. כמו במקרה שלי כאמא לילד על הרצף האוטיסטי. בקלות אפשר להפוך לקורבן, ואני לא מוכנה להיות קורבן. כדי שהבן שלי יהיה מאושר, אני חייבת להיות מאושרת.

כשאני הייתי קטנה תמיד הסבירו לי על המסלול הזה שחייבים לעבור: יסודי, חטיבה, תיכון, צבא, אוניברסיטה, עבודה, חתונה, ילדים. אין זמן למימוש עצמי, אין זמן לחלומות. אני חושבת שאת הבן שלי אני מגדלת אחרת. אין סדר לדברים ואין לחץ. כל אחד יכול לעשות הכול".

מתגנב פה ושם רצון להיות קצת לבד? בלי המשפחה?

"יש יום אחד בשבוע בו אני לבד עם עצמי. יום אחד מספיק לי באופן כללי. טסתי לחו"ל לבד עם חברות בלי המשפחה פעמיים. היה כיף ונחמד אבל אני את החופשות מעדיפה אם בעלי ועם אבישי. אני לא מרגישה לכודה במשפחה שלי, אנחנו שומרים על מרחב. כשמישהו צריך את השקט שלו אנחנו מאפשרים לו. בעלי טס פעם בשנה לבד להיות קצת עם עצמו. אני שמחה שהוא עושה את זה".

חברים? פוגשת מעבר לעבודה / משפחה?

"באופן כללי אני מעדיפה להיות בבית. בשנים אחרונות אני מוצפת בעבודה ובכתיבה ומתקשה למצוא זמן לחברות. לשמחתי החברות שלי לא מתייאשות ממני ואנחנו קובעות מראש. הן יודעות שאני לא יכולה להיות ספונטנית. מי שזה עיצבן אותה, עזבה אותי כבר מזמן וזה בסדר וזו זכותה המלאה.

בילויים?

"אני אוהבת שקט ורוגע, לא מסוגלת ללכת למקומות רועשים. מעדיפה בילויים קטנים וצנועים".

אפרופו בילויים, זוכרת את הרגע בו גילית את המוזיקה?

"אני יודעת שמגיל אפס הייתי מוקפת במוזיקה, בעיני מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, בלעדיו אין חיים. בצעירותי הושפעתי בעיקר מהטעם של ההורים שלי, אבא שלי אהב את אלביס, אמא שלי את פול סימון, פיל קולינס, פאקו דה לוסיה. דרך דודה שלי מרשה, הכרתי את הביטלס. הקלטת הראשונה שביקשתי מההורים שלי הייתה "גבירותי ורבותי" של משינה. מבית ספר יסודי ועד היום זו הלהקה שליוותה אותי בכל הרגעים הטובים והפחות טובים בחיים".

מוזיקאי/ת הכי נערץ עליך? בארץ? בעולם?

"הביטלס זו הלהקה שאני הכי אוהבת, אני לא יכולה לחיות בלעדיהם. אני גם אוהבת את פול מקרטני ואת השירים שלו אחרי הפירוק, קווין, הרבה להקות משנות השמונים. די נתקעתי על שנות השמונים והתשעים וקשה לי להמשיך הלאה. אהבתי את תקופת השיא של הרוק בישראל בשנות ה-90, איפה הילד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, מוניקה סקס, היהודים".

מתעדכנת? שומעת דברים חדשים שיוצאים?

"אני שומעת את המוזיקה העכשווית אבל לא מצאתי מישהו שיגרום לי ללכת להופעה, לקנות דיסקים, או להוריד שירים".

עדיין הולכת להופעות?

"אני הולכת להופעות של MAGICAL MYSTERY TOUR להקה ששרה שירי ביטלס, ושל אמנים שגדלתי עליהם: תיסלם, משינה, ד"ר קספר. לא להופעות של הזמרים החדשים".

מה היחס לכל הפופ הים תיכוני שנהפך למיינסטרים הישראלי?

"תמיד שמענו את זה בבית, זה לא היה מבחינתי משהו חדש. תמיד שמענו זוהר ארגוב ואחותי הגדולה הכירה לי עוד זמרים. אם השיר תופס אותי, לא אכפת לי מה הסגנון. אגב, נזכרתי שמגיל צעיר ממש אהבתי את חיים משה. אני גם אוהבת מוזיקה יוונית, היא מרגיעה אותי".

***

בשלב זה מאירה קמה מהשולחן ומבקשת שניה הפסקה. כעבור דקה חוזרת עם שקית בידה ומושיטה לי אותה. "הכנתי לך הפתעה קטנה", אומרת ומושיטה לי את השקית, בתוכה מתגלה פאזל ממוסגר ויפהפה של עטיפת האלבום Let it be של הביטלס (אהבה משותפת לשנינו). מפרגנת ולארג'ית בטירוף כבר אמרנו?

מתי החל הרומן שלך עם הקריאה?

מרגע שהבנתי מהי שפה, אהבתי לשמוע סיפורים. מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי שומעת בקלטות ותקליטים אגדות וסיפורים. שמחתי מאד כשהצלחתי לקרוא לבד כי הבנתי שמעכשיו אני לא תלויה באף אחד ויכולה לקרוא לבד.

איזה סופרים השפיעו עליך?

כשהייתי קטנה מאד אהבתי את הספרים של גלילה רון פדר. רציתי (ואני עדין רוצה) להיות סופרת בקנה מידה כזה, שהשם שלה הוא ממש שם נרדף למושג "סופרת נוער".

אני לא חושבת שאפשר לשים את האצבע על סופר אחד או סופרת שהשפיעו, מדובר בהרבה דברים קטנים שלקחתי מכל אחד. אבל אם אני צריכה לציין מישהו אחד שאני מאד מושפעת ממנו זה רואלד דאל. הסופר שכתב את מטילדה, יש משהו בדרך שבה הוא מציג את עולם המבוגרים שמאד קוסם לי, יש לו ביקורת מאד קשה על העולם הזה והוא מעביר אותה בדרכים מאד מעניינות. הספרים שלו מקוריים ומרעננים ובכל פעם כשאני חולפת על פני הספרים שלו, שמונחים אצלי במקום מאד מכובד בספריה הביתית, אני מרגישה שאני שואבת מהם השראה.

עדיין מצליחה לקרוא בין שלל העיסוקים?

אני קוראת הרבה, בעיקר ספרי נוער, לא רק בגלל הטורים שאני כותבת , אלא כי ככל שהתבגרתי, הבנתי שאני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון על סוג הספרים שאני קוראת, אני לא מנסה להרשים אף אחד. אני אוהבת את הארי פוטר ומשחקי הרעב וקוראת בעיקר ספרים בסגנון הזה.

ולסיום, השאלון:

אם לא היית סופרת מה היית רוצה להיות?
"מורה לספרות".

מה היא הצלחה בעיניך?
"להפסיק לחשוב מה אחרים חושבים עלי ולקבל את עצמי כמו שאני. (אני עדיין לא שם אבל בדרך)".

מה הדבר שאת הכי גאה בו עד היום?".
"שהצעתי נישואים לבעלי ושהבנתי שאנחנו מתאימים בול הרבה לפני שהוא הבין את זה".

את נוסטלגית?
"בהחלט".

רומנטית?
"ממש לא".

סנטימנטלית?
"ברור! ירשתי את זה מאבא שלי".

 מה מפחיד אותך?
"למות לפני שאדע שהבן שלי מסודר בחיים".

 מה הדבר הכי מושך בגבר?
"לא משהו ספציפי. זה המכלול".

 מה זו חברות בעיניך?
לא הצלחתי עד היום לפצח את ההגדרה.

 אדם שהכי היית הכי רוצה לפגוש?
"פול מקרטני".

אלבום ראשון שקנית?
"מהכסף שלי: Rubber Soul של הביטלס".

אלבום לאי בודד?
"Abbey Road" של הביטלס וגם "OK Computer" של רדיוהד ובבקשה אל תיתן לי לבחור רק אחד".

מאכל?
"שוקולד פרה במילוי קרם נוגט".

ספר?
"הארי פוטר, כל הסדרה".

סופר?
"פול אוסטר".

סרט?
"המבוך. שם התאהבתי בדיוויד בואי".

במאי?
"טים ברטון".

שחקן / שחקנית?
"ליאורה ריבלין".

סדרה?
"בבקשה לא לצחוק עלי אבל "קרובים קרובים". לא משנה בכמה סדרות מופת אצפה ואוהב, זו הסדרה שאני הכי אוהבת ותמיד עושה לי מצב רוח טוב מכתה ד' ועד היום כשאני בת 42 עוד מעט".

מוזיקאי?
"אחזור על עצמי אבל אין עוד מלבדו: פול מקרטני".

 פילוסוף/ית?
"אסטריד לינדגרן המחברת של בילבי, מבחינתי היא פילוסופית".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"רק עכשיו. לא הייתי מחליפה בשום אופן".

בילוי מועדף?
"עם בעלי בבית".

רגע משמעותי בחיים?
"הזכייה בפרס שרת התרבות והספורט בתחום היצירה הספרותית העברית לילדים ולנוער על שם דבורה עומר, על סדרת ספרי כראמל".

החיים הם…?
"סבבה לגמרי!"