את עידית אלנתן הכרתי במקרה. ספרי הביכורים שלנו יצאו באותה שנה (2011), וכשראיתי את כריכת הספר שלה, "בניגוד להוראות היצרן", ביקשתי מאמרי זרטל, מעצב הכריכות בהוצאה, שיעצב את כריכת הספר שלי בסגנון דומה (אפילו צילמתי לכם שתראו את התוצאה).
אחר כך גם קראתי את הספר, ואני זוכרת תחושה עזה של קנאה. בלעתי את הספר בכמה שעות וחשבתי לעצמי שאם הייתי יודעת לכתוב בצורה כזו, החיים שלי בוודאי היו מושלמים.
מאז פיתחתי לי הרגל – בכל תחילת שנה התקשרתי להוצאה כדי לבדוק אם עידית אלנתן מוציאה ספר נוסף. בשנה השביעית התייאשתי מהתשובות השליליות והפסקתי לשאול. אלא שדווקא אז קיבלתי טלפון מעידית, שבישרה לי על צאת ספרה החדש, "מותו של אהרון אלקלעי".
כשאחזתי בידי את הספר הירוק עם ציור הלווייתן (איור מדהים של רות גוילי), עלתה בי התרגשות גדולה, אך החשש החל לקנן בי. הספר הקודם שלה היה הספר האהוב עלי ביותר במשך שנים. מה יקרה אם אתאכזב? מה יקרה אם הספר החדש לא יעמוד בציפיות הכל כך גבוהות שיצר אחיו הגדול? פחדתי להתחיל לקרוא את הספר ודחקתי אותו הצדה בין ערמות ספרים חדשים, אך הוא המשיך לקרוא לי, עד שלא יכולתי עוד להתעלם מנוכחותו, ופשוט לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לקרוא בו. זו היתה חוויה עוצמתית. שוב הרגשתי את התחושות האלו שאני כל כך שונאת. אני לא אוהבת לקנא בסופרים אחרים וביכולות שלהם, אבל זה היה בלתי נמנע – הרעיון מעולה, הביצוע מבריק, הדיאלוגים מושלמים, התיאורים פשוט טובים.
הספר מגולל את סיפור משפחתו של אהרון אלקלעי, בולגרי שחי ביפו, מצביע ליכוד כל חייו, בעל דעות מוצקות על החיים, אלא שדווקא לו הכול קורה. בתו דניאלה, בחורה יצרית וסוערת, חמומת מוח ועוצמתית, כזו שמצליחה לגמד את כל מי שנמצא לידה (וכן, אפשר להגיד שגם קצת ערסית), מתחתנת עם ערבי. ההתנהגות שלה תהרוס מבפנים את שתי המשפחות ותניע את הסיפור למקומות אפלים.
אחיה עופר הוא גבר בעל לב זהב ודמיון מפותח ששום דבר טוב לא יוצא ממנו. המוח שלו נדפק בהודו, ולמרות הסלידה של אביו מהדת, הוא חוזר בתשובה.
סנהדרין, אחותם הקטנה, בבת עינו של אביה, הבת המושלמת, היפה, החכמה, המוצלחת, זו שסיימה שני תארים אקדמיים, בעלת הסיכויים הכי גדולים להצליח ולהשיג משהו בחיים, לא ממש מוצאת את עצמה וחיה עם רגשי נחיתות, כי מתברר שאתה יכול לעזוב את יפו, אבל יפו לא תעזוב אותך בכזאת קלות.
ויש את עבד, ועומרי וסאוסן ועוד דמויות קטנות וגדולות שיצחיקו אתכם וישברו לכם את הלב בו-זמנית, כי אלנתן לא מאמינה בחיים קלים לדמויות שלה.

ייסורי הגמילה מהגיבורה הקודמת.

אנחנו נפגשות ביפו – אותה יפו שהיא דמות בפני עצמה בספריה של עידית. "את הספר הראשון שלי התחלתי לכתוב כמה חודשים אחרי שעברתי לגור כאן, רק מתוך ההשתאות מהמקום הזה. יפו היתה מבולגנת ומלוכלכת, הפוכה לגמרי מעבודות שיפוצים, הסתובבו בה נרקומנים, חולדות ברחובות. היה פחד להסתובב בה בלילה, והיו גם יותר מקרי אלימות בין יהודים לערבים ופשיעת רחוב. כל אלה באו לידי ביטוי בספר, שנכתב מנקודת מבטה של ליאנה, תושבת חוץ שמתבוננת בעיר בעיניים ביקורתיות. אבל הספר השני שלי נכתב אחרי שנים שגרתי ביפו, ואפשר לראות את השינוי גם מבחינת נקודת המבט שאני מביאה בספר, שהיא של תושבי העיר עצמם, וגם מבחינת התיאורים של יפו. בספר הזה יפו היא כבר מקום יותר תיירותי וטרנדי," היא אומרת. "יפו השתנתה לגמרי בשנים האלה."
"אה, כן?" אני שואלת כשאנחנו מנסות ללכת על מדרכה בוצית ולחמוק מהמים הניתזים מממטרה שמכוונת לכיוון הלא נכון.
"זה לא ככה בדרך כלל," היא עונה במבוכה. אנחנו מנסות לרדת לכביש ולחמוק מהמפגע, כשמכונית שעוברת שם כמעט דורסת אותנו, וילד על אופניים חשמליים שועט בינינו בפראות. כשאנחנו ממשיכות קצת הלאה, מנסות לפלס את דרכנו בין מקררים ומוצרי חשמל שמוצעים למכירה על המדרכה, גבר גבוה דוחף מתוך החנות שלו איש מזוקן, והאשפה מהשקית שבידו מתפזרת לכל עבר. צרחות בעברית ובערבית נשמעות.
"פחות אלימות?" אני שואלת, ספק מתבדחת, ספק מבועתת מבהלה.
"נשבעת לך שזה לכבודך. זה לגמרי במקרה."
עוד כמה צעדים ואנחנו מגיעות לשוק הפשפשים. כדי להדגיש את הנקודה, אני מכריחה את עידית להצטלם איתי דווקא לצד קירות מכוערים, ליד מבנים עם שילוט גדול שמזהיר מפני כניסה למקום.
אלא שלאחר מכן, כשאנחנו מתיישבות ב"פועה", הקסם היפואי מצליח לחדור גם ללבי.

"אז מה?" אני מתחילה עם השאלה הראשונה שמציקה לי. "שבע שנים בין ספר לספר? מה הבעיה שלך?"
עידית מתחילה לגמגם ולתרץ תירוצים שונים. כשהיא מבינה שאני לא מקבלת אף אחד מהם, היא צוחקת, "טוב, אני מודה. לא הצלחתי לכתוב. ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל הייתי כל כך מכורה לדמות של הגיבורה הראשית בספר הקודם שלא הצלחתי להשתחרר ממנה, וגם לא האמנתי שאני מסוגלת לכתוב משהו שהוא לא היא. לא הצלחתי לייצר קול אחר שיתחרה במגניבות שלה. זה היה נורא. התגעגעתי אליה. הייתי כותבת בקול של מישהו אחר וחושבת על ליאנה."
האמת, הצלחתי להבין את זה. הגיבורה הזאת היא באמת קול מיוחד בספרות הישראלית. ליאנה, רווקה כבת 30, שונאת אנשים, שונאת בעלי חיים, שונאת את עצמה, שונאת את החיים ושונאת את החור ביפו שבו היא גרה, מחפשת חתן ואהבה בצורה נואשת. היא עובדת כעורכת לשונית בהוצאה לאור, אך לא במשרה קבועה, ויודעת בוודאות שהיא שווה יותר. היא גרה בבניין המיועד להריסה ומתנהגת בצורה אנטי-סוציאלית לגמרי, ואף אינפנטילית לפרקים. על פניו זהו ספר קליל ומצחיק, אך כבר באמצע חל מהפך ומבינים שמדובר בספר רציני שעוסק בנושאים רחבים שעליהם לא נהוג לכתוב בדרך כלל.
"אז איך התגברת עליה? איך בסוף נפרדת מליאנה והצלחת לכתוב ספר כל כך שונה ובוגר מהספר הקודם ועם דמויות כל כך עמוקות?"
"בשלב מסוים התחילו לצוץ אצלי במוח דמויות חדשות, אבל אף אחת לא נשארה שם. בכל פעם צצה לי דמות והיתה לי התחלה, אבל זה אף פעם לא התפתח לשום דבר. נקודת המפנה היתה לפני שלוש שנים, בשבעה של אבא שלי. השבעה היתה אירוע עוצמתי מבחינתי, וכמה חודשים אחר כך כתבתי את הפתיח, ופתאום הבנתי. כל הדמויות שקפצו לי בראש והתחלפו, כולן שייכות לאותה משפחה."

מה מסתתר מאחורי האישה עם החיג'אב.

עידית אלנתן נולדה בפתח תקווה ועזבה אותה אחרי הצבא לטובת לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון (תואר בבלשנות אנגלית ובלשון עברית). את לימודיה המשיכה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב בלימודים קוגניטיביים של השפה. היא עובדת בעבודה מעוררת קנאה – עורכת וכתבת בעיתון "נשיונל ג'יאוגרפיק" ובמגזין התיירות "טרוולר", כלומר היא זו שטסה לה כל הזמן בעולם על חשבון העבודה וכותבת כתבות על המקומות שבהם היא מטיילת (לזכותה ייאמר שהיא משתדלת לא להוציא את העיניים לאחרים בפייסבוק, אף שבקלות יכלה לעשות זאת).
היא מספרת לי על טיפוס בלתי נשכח ללוע של הר געש בגואטמלה, על לווייתנים ששחו לידה בבוסטון ועל ספארי בדרום אפריקה, ואני לא יכולה שלא לסנוט בה – "ומכל המקומות היפים בעולם, בסוף בחרת לגור ביפו?"
"יפו מהממת בעיני. העובדה שאני חיה ליד הים לא מפסיקה לרגש אותי גם היום. וחוץ מזה, היא מעוררת בתוכי המון שאלות על החיים שלנו כאן. אחד הדברים, למשל, שעלו בי לפני כמה שנים היה העובדה שאין לי חברים ערבים, שאני גרה כמה שנים באוכלוסייה מעורבת אבל אין לי שום תקשורת איתם. אז פניתי למשרד הרווחה וביקשתי להתנדב. אישה אחת שבעלה נפטר נזקקה לעזרה עם שלושת הילדים הקטנים שלה, ואני הגעתי אליה כדי להיות עם הילדים, לתת להם קצת תשומת לב, ולה קצת זמן לנוח. מבחינתי, זאת היתה נקודת מפנה. בבית שלהם הבנתי בפעם הראשונה שמאחורי כל אישה עם חיג'אב יש אישה רגילה לגמרי. עם הילדים הרגשתי כאילו הם האחיינים שלי. מכאן, אגב, בא לי הרעיון לקונספט בספר של האחיינים הערבים של סנהדרין.
"באותה תקופה גם התחלתי ללמוד ערבית, והמורה לערבית הפכה האנציקלופדיה שלי לענייני יפו וערבים. בחורה ערבייה אחרת שפגשתי הפכה לחברה קרובה, ועם שתיהן התייעצתי בכל דבר שקשור לאמינות של הדמויות הערביות – מאיזה אוכל מגישים באירועים, איך מתפללים במסגד ואיזו תחנה שומעים ברדיו ברמאללה, ועד ממש לתוכן של הדיאלוגים עצמם."
בתור מי שנמצאת עמוק בנושא של יחסי חמות-כלה (הספר שלי "מסעותי עם חמותי" יוצא לאור בחודש הבא), אני לא יכולה שלא לשאול על החמות הערבייה של דניאלה, שלא ממש מחבבת את כלתה, אם לדבר בלשון המעטה.
"זה לא עניין רק של יחסים בין כלה לחמות," עידית אומרת. "דניאלה פשוט הפכה להם את החיים עם ההתנהגות שלה והתרבות השונה שלה. דניאלה בחורה קשה. גם אצל יהודים היא לא בדיוק  נורמטיבית, אז בטח לא שם. קשה לגשר על הפערים האלה. עבד חשב שהוא התחתן עם מלכה, אבל הוא די הסתבך וסיבך."
"הספרים שלך מצחיקים מאוד," אני אומרת לה. "בחיים את בן אדם מצחיק?"
"זה תלוי ברמת הקרבה שלי לאנשים בדרך כלל. את הקרובים אלי אני נוטה להצחיק. מבחינת הכתיבה, הומור זה חלק מהדרך שלי להפוך את הספרים שלי לקריאים יותר, שאנשים לא ייבהלו מהנושאים הרציניים שאני כותבת עליהם. אני רוצה להגיד להם, 'זה בסדר, אני כותבת על נושאים לא פשוטים אבל אל פחד.' אפשר ליהנות גם מספר שיש בו רבדים עמוקים."

אני מספרת לה שהמלצתי לחברה על "מותו של אהרון אלקלעי", והיא סיפרה לי שכל הנסיעה ברכבת היא התגלגלה מצחוק וכולם נעצו בה מבטים. "סימסתי לה בחזרה לב, ולא רמזתי לה שהצחוק הזה הוא רק כיסוי, לא סיפרתי לה שאחרי שאני סיימתי את הספר שלך, הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן. גם בספר הקודם שלך זה ככה. למה את מתעללת בדמויות שלך?" אני שואלת.

"לגבי הגיבורה בספר הראשון, את צודקת. די התעללתי בליאנה. רציתי ללמד אותה לקח. שתקלוט שככה לא מתנהגים. את לא יכולה להתנהג ככה ולצפות שיקרו לך דברים טובים. אבל בכל זאת נתתי לה שמץ של תקווה בסוף. לגבי הספר החדש, אני לא רואה בזה התעללות. יחסית לסיטואציה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
"בתור חובבת סרטי דיסני, הרשי לי לספר לך, הסופים שלך זוועתיים," אני מגחכת מתוך רחמים על הדמויות שלה.
"הסופים שלי לא זוועתיים, הם ריאליים בעיני. זה גם הטעם שלי בספרים ובסרטים, אלא אם כן זה קלילון חביב שהסוף הטוב בו מובטח מראש."
"כשסיימתי את הספר השני שלך התאפקתי, שלא לבכות. אבל אני מודה שבלב שלי ידעתי שהם יסתדרו. שאם אני אפגוש אותם בעוד כמה שנים, הם יהיו במקום אחר," אני אומרת.
עידית נראית מרוצה. "אני גם חושבת שהם יסתדרו," היא מחייכת.

"אז אולי תכתבי סוף טוב בספר השלישי?"

"בהחלט יש סיכוי כזה," היא צוחקת ומתחילה להגיד משהו על העלילה, אבל עוצרת את עצמה. אני מחליטה לא ללחוץ עליה. רק שתתחיל לכתוב.

מאתיים וחמישים מילים ביום.

"כשאני הייתי קטנה, ידעתי שאני רוצה להיות סופרת. תמיד כששואלים אותי, אני מרגישה קלישאה מהלכת. את מצטרפת לקלישאה הזאת?"
"באופן חלקי. כשהייתי בת חמש, התחננתי לאמא שלי שתיקח אותי לבית ספר. היה לי ממש דחוף ללמוד לכתוב. ובסוף אחותי לימדה אותי. יש לי ממש ספר שכתבתי בגיל חמש. חוץ מזה, הייתי כותבת ושולחת לעיתונים טקסטים שלי. פרסמו הרבה שירים שלי ב'אצבעוני' וב'הארץ שלנו'. אבל הצורך לכתוב נעלם ונדחק לגמרי עם השנים. הוא התעורר מחדש כשהתחלתי לנסוע לחו"ל כדי לכתוב כתבות."
"למי שלא כותב לפעמים נדמה שמלאכת הכתיבה נעימה מאוד. מה החלקים שקשים לך?"
"הכול. לא קל לי לכתוב. אני יכולה לשבת שעות רק בשביל לכתוב שתי פסקאות. אני חייבת שמה שאני כותבת יהיה יפה ומעניין קודם כול בעיני, ובתור עורכת, אני ביקורתית ופרפקציוניסטית להחריד. גם העובדה שאני בן אדם שמשתעמם בקלות הופכת את העבודה ליותר קשה. אני מרגישה שאסור לי לשעמם לעולם. הספר הראשון די זרם מתחת לידי, אבל הספר הזה, מפאת המורכבות שלו, דרש הרבה יותר עבודה, וממש הכרחתי את עצמי לשבת כל יום ולכתוב מינימום 250 מילים. אפילו בכוח, אבל זה חייב להיות 250 מילים שאני שלמה איתן."
לי כסופרת היה קשה לשמוע את זה. אני לא מסוגלת להכריח את עצמי לכתוב. אני מעדיפה לתת לעצמי עוד ימי חשיבה כדי שהכתיבה תהיה יותר משמעותית, וכשאני מתיישבת אני כותבת לפחות 2,000 מילים. לעומת זאת לפעמים אני מרגישה שהרעיונות שלי באים על חשבון הסגנון והדיוק של כל פסקה. כבר הרבה זמן אני מנסה ללמד את עצמי לכתוב טוב יותר, ופתאום עידית חושפת בפני את תנאי העבודה הסיזיפיים שלה. כל מה שאני משאירה לעצמי לסוף במקרה הטוב או לעורכת הלשונית במקרה הרע, היא עושה לבד ולא מוותרת לעצמה. והאמת, זה ניכר בכל פסקה.
"אבל היו לי עוד קשיים," היא מספרת. "בהתחלה לא הצלחתי להיכנס לחיים של שלוש דמויות כל כך שונות זו מזו. עבדתי על שלושתן ביחד, אבל קלטתי שאני לא מגיעה עם אף אחת מהן לאינטימיות, ולא מבינה אף אחת מהן באמת. לא הרגשתי כימיה ביני ובינן, ואז חשבתי על עצמי בחיים. אני לא אדם של חבורות, אלא של אחד על אחד. אז הפרדתי אותן והתחלתי ללמוד על כל אחת מהן בנפרד. רק אז הדברים התחילו להתחבר."

"ואיך היתה העבודה עם העורכת, נועה מנהיים?"

"הדיאלוג ביני ובין נועה הוא נפלא. בספר הנוכחי בעיקר הייתי צריכה את הנוכחות שלה בתהליך כדי לצאת מהבדידות הזאת של הכתיבה ולשמוע את דעתה כאישה מבריקה ומנוסה מאוד בתחומה."

מסופר לסוכן מכירות.

"היום בשביל להתבלט בין שלל הספרים שיוצאים, הסופר צריך ממש לצאת מהבית ולמכור את עצמו, את הסיפור האישי שלו, ולגרום לאנשים להתעניין בספר. איך את בנושא הזה?"
"זה די סיוט מבחינתי. הפעם קיוויתי שבגלל הנושאים שהספר עוסק בהם תהיה לו יותר חשיפה ואני לא אצטרך להיות 'סופרת מכירות' ולהידפק על דלתות."
אני מפסיקה אותה לרגע ומונה את הנושאים: "יחסים בין יהודים לערבים, ג'נטריפיקציה (דחיקת האוכלוסייה הישנה על ידי האוכלוסייה החדשה והמבוססת ביפו), הבולגרים ביפו. נשמע ספר כבד. את חייבת לספר שהוא גם מצחיק ומדבר על נושאים קלילים, כמו אהבה, זוגיות, הגשמה עצמית, קנאה!"
היא צוחקת. "אני ממש גרועה בלספר על הספר שלי לאחרים. זה מביך אותי. כישרון הכתיבה שלי מפותח, לדעתי, הרבה בגלל פחד הבמה שלי, וזה פרדוקס, כי בגלל הכתיבה אני נאלצת לדבר."
"הספר שלי אמור לצאת בעוד חודש ואני מתכוונת להתאבד עליו. ללכת לכל חנויות הספרים בארץ, להגיע לימי חתימות, לדבר על הספר עד שקולי יאבד, וחשוב לי שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים," אני אומרת לה.
נראה שדיכאתי אותה לגמרי, "אני מבקרת בחנויות ספרים ומציגה את הספר אף על פי שאמרתי לכולם שישכחו מזה, שאני לא רוצה. בספר הראשון זה היה לי טראומתי, אבל מאז התבגרתי ואני לא לוקחת קשה את הסיטואציה גם אם מישהו פחות התלהב מהנוכחות שלי בחנות."

"ומה לגבי העיתונות?"

"בעיתונים מחפשים סיפור אישי מרגש כדי שתהיה סיבה לכתוב על הספר שלך, וזה מקומם אותי מאוד."
אני משועשעת. "הסיפור האישי שלי באמת עזר לי לקדם את הספרים שלי, ולא היתה לי עם זה בעיה. לדעתי, הסיפורים שלי היו מעניינים."
"במקרה שלך זה נכון כי הספרים שלך עסקו בסיפור האישי של החיים שלך. אני לא כותבת על החיים שלי בכלל. להפך, אני מתרחקת מזה. הספר הראשון שלי נכתב בגוף ראשון וכולם חשבו שאני ליאנה. אז בספר השני בכוונה כתבתי בגוף שלישי כדי שהפעם אף אחד לא יחשוד בעניין. הייתי שמחה אם היו מראיינים אותי על הספרים שלי, או על יפו, על יחסים בין יהודים לערבים, לא עלי אישית. אני לא צריכה לעניין אף אחד."
רציתי להמשיך להחמיא לה. להגיד לה שהסיפור על סנהדרין ובחירת השם של הדמות היה גאוני, רציתי להגיד לה שהתיאורים שלה מעוררי השראה, שהסוף של הספר מִסמר אותי למקום, ולא יכולתי לדבר במשך דקות ארוכות לאחר קריאת השורות האחרונות. רציתי להגיד לה תודה, שהיא השראה בעיני, אבל במקום זה הסתכלתי לה בעיניים והשבעתי אותה שלספר השלישי אני לא אצטרך להמתין שבע שנים.

עורכת לשונית: אמירה בנימיני