את ורד שנבל פגשתי בפעם האחרונה כשעבדנו יחד, כשספרה השני יצא לאור ("בית הקפה של נורה אפרון"). אני זוכרת שהסתנוורתי בהתלהבות מהכריכה הצהובה הכל כך יפה והנעימה שלו, והתאהבתי בסיפור שסיפרה לי, על נוסע אחד בטיסה מישראל לניו יורק, שבמשך כל הטיסה ישב ובכה. הבכי שלו עורר בה סקרנות רבה. מה גורם לאדם מבוגר לבכות במשך כל כך הרבה זמן? דמותו לא עזבה אותה, והוא למעשה היווה השראה לדמות הראשית בספר. ורד בקלות נתנה לו את כל הסיבות לבכות ולברוח בבושת פנים מישראל, כי ורד היא כזו, מומחית ביצירת סיטואציות מורכבות ודמויות מיוחדות.
כעת יצא לאור ספרה השלישי, "בלגן נפלא", המספר על אישה שנמצאת עם בעלה בבית מלון, הם חוגגים יחד את יום הנישואים שלהם, ודווקא שם הוא בוחר להתוודות בפניה שבגד בה בעבר. האישה יוצאת מהמלון, ככה, כמו שהיא עם החלוק והכפכפים, ומתחילה ללכת. מהנקודה הזאת שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר, והטירוף משתלט על כל חלקה טובה בנפשה.
אז בעלה של ורד לא בגד בה, היא מעולם לא נתקפה פחד שיספר לה שבגד בה, ובכל זאת כשריאיון איתה התפרסם  בעיתון, נכתב כי היתה מבועתת מהמחשבה שבעלה יספר לה שבגד בה. אני בכוונה מתעכבת על הנושא הזה.

"הספרים שאני כותבת הם לא עלי," היא אומרת. "הדמויות הן לא אני. אני ממציאה. 'ממציאנית'. להמציא סיפור – זה משהו שסופר צריך לדעת. וגם לתפור את הסיטואציות, להניע מהלכים, לברוא עולם שלם ולהמציא דמויות שייגעו בקוראים, כך שינסו, אפילו יתעקשו, להבין מאיפה הרעיון הזה הגיע אלי לראש. זה טבעי שאנשים יחפשו אותי בדמויות. לעתים קרובות הסיפור מתחיל כשאני שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה בסיטואציה מסוימת."
"ומכאן הגיעה הכותרת הזאת בעיתון, שחששת שבעלך יספר לך שהוא בוגד בך?"
"אני אמרתי רק שניסיתי לחשוב מה הייתי עושה אילו זה היה קורה לי."
אני מתפוצצת לה מצחוק בפנים, והיא ממשיכה, "קשה לי עם ראיונות. לפעמים לוקחים משפטים שלמים ומוציאים אותם מהקשרם, או מנפחים אותם למשהו אחר לגמרי או אפילו לא מדייקים."
אבל אני מקדימה את המאוחר. בואו נתחיל מהתחלה:

 התחלה: שתי סופרות, פוסטר אחד, ספסל וקקי של יונה.

ורד הגיעה אלי לפתח תקווה, ודִמיינו איך נשב יחד בגינה הציבורית, באוויר הפתוח, בצל העצים הירוקים והפרחים הפורחים, ונשוחח על ספרים וספרות. ובכן, דקה אחרי שהתיישבנו על הספסל, יונה מאוד לא קטנה החליטה לעשות מעשה (מאוד) לא חברי, וצואה חומה וחמימה נחתה על הפוסטר שהבאנו במיוחד לצילומים. האם היא ניסתה להגיד לנו משהו? לרמוז משהו על מצב הספרות בארץ? אז אחרי ה"איכס" (אני) ו"אל דאגה, יש לי מגבונים. ונוזל חיטוי" (ורד) ברחנו ל"פפריקה", ושם, בבלגן נפלא של חופשת חול המועד, באחת מהמסעדות הכי עמוסות בעיר, שוחחנו על הכול.

 ספר הוא מלאכת יד. או ההבדל בין ביקורת לעלבון.

"פעם מישהי כתבה על הספר שלי 'משפחה לדוגמה', שרואים שאין לי ילד אוטיסט, ושהכנסתי את נושא האוטיזם לעלילה רק כי הוא מאוד פופולרי בשנים האחרונות. יצא לך פעם לקרוא תגובות מכוערות על הספר שלך?"
"וואו, ניצחת. לא נראה לי שמישהו כתב משהו כזה על הספרים שלי או עלי. נראה לי שרוב התגובות  והביקורות על הספרים שלי היו חיוביות, ויחסית פינקו אותי, למרות שהיו גם ביקורות פחות מוצלחות. אבל איכשהו אני מרגישה שדווקא עם הספר החדש התגובות הן שחור או לבן. בהתחלה התרכזתי רק באש שחטפתי, וזאת למרות ביקורות מצוינות ולמרות הודעות ותגובות מעולות שקיבלתי ועדיין זורמות אלי. זה כאילו תגובה אחת גרועה מוחקת את כל התגובות הטובות. כשמישהי כותבת 'קראתי את החדש של ורד שנבל והתאכזבתי,' הלב שלי נופל. המילה 'אכזבה' היא מילה קשה. ואנשים כותבים אותה מאוד בקלות. ולא טורחים לפרט. או להסביר. ממה התאכזבת? מה לא אהבת? תסבירי. השפה רדודה? הדמויות לא אמינות? מה לא עבד?

"קצת אחרי שהספר שלי יצא, מישהי פרסמה בפייסבוק פוסט זועם עם תצלום של שגיאת כתיב מתוך ספר של סופר ידוע. כל התגובות היו של הטפות וצקצקנות. זה סוג של שיימניג. וזה נורא בעיני. התחושה שלי היא שאנשים מבלבלים בין עלבון לביקורת."

"את יודעת שאין ספר אחד בישראל שיוצא בלי שגיאות. תמיד יש שגיאה! מתקנים במהדורות הנוספות."
היא מהנהנת, אבל אני רואה שזה נושא טעון אצלה. "אם יש טעות בספר, זה לא אומר שלא עבדו קשה על הספר, או שלא השקיעו, או שחלילה זלזלו. הוצאת ספר לאור היא המון עבודה. ולא רק שלי. אלא של אנשים מקצועיים ומצוינים שעובדים איתי.  פעם מישהו שאל אותי, 'תגידי, אין איזו תוכנת מחשב או אפליקציה שיסדרו את כל עניין העריכה הזה?' לא! אין דבר כזה. ספר הוא מלאכת יד. אלה אנשים מאחורי הספרים, לא רובוטים. חשוב להבין את זה, וזה חלק מהקסם של יצירה כתובה. אני מתייסרת אימים כשאני מוצאת טעות. ואני מייסרת את העורכת שלי. ואת המשפחה שלי ושוב את עצמי. וכן, זה מכעיס ומתסכל. וזה קורה, לצערי."

היא פותחת את הספר ומבקשת שאקרא פסקה קצרה. אני קוראת שוב ושוב, ולא מוצאת טעות, עד שהיא מגלה לי.

"אם לא היית מגלה לי, לא הייתי יודעת שחסרה כאן מילה. את יודעת, בפעם הראשונה שגיליתי טעות באחד הספרים שלי, נכנסתי להלם. היום אם אני מוצאת טעות – בדרך כלל זאת גיסתי שמוצאת ומתקשרת אלי – אני פשוט מעבירה את זה לעורכת שתתקן במהדורה הבאה. רוב האנשים לא רואים את זה בכלל, הרי לא מדובר בספר שכולו מלא שגיאות."
"נכון. ואחרי הלחץ הראשוני אני מבינה שהדברים מינוריים, ובכל זאת זה מטריף אותי."
 "מה עוד מטריף אותך?"

"לגלות למשל שמישהו שהיה אמור להמליץ על ספר שלי שולח תגובה, 'קראתי ולא אהבתי.'  ברור לי שזה לגיטימי ושזו זכותו, אבל משפט כזה הולך איתי הרבה זמן. ושוב – אני שוכחת מכל הטוב שנאמר על הספר שלי, ונתקעת על המילים האלה. שקלתי להדפיס אותן כסלוגן על חולצת טריקו," היא צוחקת. "אנשים תמיד אומרים שהוצאת ספר לאור זה כמו לידה. אני לא חושבת. כשילדתי את הילדים שלי, ברגע שהם יצאו לאוויר העולם והצלחתי להתאפס על עצמי, לספור להם את האצבעות, ידיים, רגליים, ולראות שהכול תקין ונמצא במקום, הסתכלתי עליהם וידעתי שהם הכי יפים. והכי חכמים והכי מוצלחים. לא עניין אותי מה יגידו עליהם או מה אחרים יחשבו עליהם. לעומת זאת, כשספר יוצא לאור, רק אז מתחיל העניין האמיתי. את רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו אותו ויאהבו אותו. האהבה שלי לספר – השלמות שאני מרגישה כלפי היצירה שיצאה לאור – לא מספיקה. רק עכשיו, בספר השלישי, למדתי להשלים עם העובדה שלא כולם יאהבו את הספרים שלי, ושזה לא אומר שהם לא טובים. יש הקלה גדולה בהבנה הזאת, שאף פעם לא אצליח לרַצות את כולם, ושזה לא אומר דבר לגבי איכות הספרים שלי."

כתיבה דרך ויזואליה; איורים ותגליות מפתיעות במומה בניו-יורק.

אני מספרת לוורד שבסדנאות הכתיבה שלי אני אוהבת לתת דוגמאות ממגוון רחב של סופרים, כיצד הם כותבים את הספרים שלהם. אני לא מתחברת לסופרים שחושבים שרק הדרך שלהם היא הנכונה, ולא מתחברת למי שמוסיף סימן קריאה לטיפים שהוא נותן לכותבים.

"שמתי לב שבכל סדנה אני מזכירה את השם שלך מספר רב של פעמים כי את שונה מהרבה סופרים שיצא לי לשוחח איתם. את לא יושבת עם טבלה, לא מכינה מראש ציר עלילה מרכזי, ואת מושפעת מאוד מדברים חיצוניים."

"הכתיבה אצלי רחוקה מלהיות מדע מדויק, הכול מתחבר דרך הלא מודע. אני מתחילה ליצור רעיון ולחשוב עליו דרך דברים ויזואליים, ורק אז אני מחפשת את הממשי. למשל, בספר 'בית הקפה של נורה אפרון' הסיפור התרחש בניו יורק. היו לי שתי דמויות, של אישה ושל גבר, ולא כל כך ידעתי לאן לקחת אותן יום אחד נתקלתי בכתבה על המאייר תומר חנוכה, והופיע שם האיור הראשון שלו שהתפרסם ב'ניו יורקר' – גבר ואישה יושבים על מיטה בחדר שינה ניו יורקי ומסתכלים החוצה. הסתכלתי על האיור וידעתי שזה הסיפור שלי. לא הייתי צריכה עוד כלום.  הנחתי את התמונה מולי והתחלתי לכתוב.  לפעמים מבקשים ממני טיפים לכותבים. אחד הטיפים הראשונים שאני נותנת הוא למצוא  ציור או תצלום ולכתוב את הסיפור שלהם.

"ב'בלגן נפלא' התחלתי לכתוב את הסיפור של הגיבורה שלי, שהיתה אמורה להיות בכלל מישהי שפורצת לבתים של אחרים. כתבתי סצנה מאוד יפה – על איך היא פורצת לבית – אבל לא ידעתי לאן להמשיך משם. ניסיתי לחשוב למה היא פורצת לבתים, ופתאום ראיתי מולי דמות עומדת בבלגן. דמיינתי אותה במלון דרכים כזה, מסביבה בלגן של קופסאות טייק-אוויי ריקות ובקבוקים זרוקים. ניסיתי לחשוב למה היא בבלגן. נזכרתי שהייתי עם בעלי בבית מלון יוקרתי, וכל הזוגות היו מאוד מאוהבים, והתחלתי לחשוב מה היה קורה אם בעל היה מספר לאשתו שהוא בגד בה בדיוק כשהם חוגגים. ואז הבנתי שהדמות שלי בבלגן בגלל משבר שהיא עוברת. הסצנה במלון היתה הראשונה שכתבתי, ואיפשהו שם נתקעתי. לא ידעתי לאן אני ממשיכה עם הסיפור שלי. יצא שתוכננה לי טיסה לניו יורק, ושם נכנסתי באיזה אחר הצהריים פנוי למוזיאון לאמנות מודרנית, ונתקלתי בתערוכת תצלומים של נאן גולדין. לא הכרתי אותה. אבל התצלומים שלה ריתקו אותי. במיוחד תצלום אחד. של זוג. ראיתי בו את הזוג שלי. ושם, בתערוכה, על פתקים בטלפון, כתבתי משהו כמו 80 אחוזים מהסיפור, תוך כדי הליכה והתבוננות בתמונות.

"רק בהמשך נתקלתי באיור הזה של תומר, שמעטר את הכריכה של 'בלגן נפלא'. בזכות האיור הזה דייקתי את הסצנה. אם תסתכלי על האיור, תראי כמה הוא סיפורי וכמה פרטים יש בו, מהטיקט של החולצה, השתקפות הפנים של הבחורה בחלון,  הגרביים, הבלגן סביבה. רק אחרי שסיימתי לכתוב, והספר כבר היה מוכן לדפוס, גיליתי שהאיור נקרא: you're  not boring anymore. לשם אין קשר לעלילה של הספר. מעניין איזו עלילה הייתי כותבת אילו הייתי מגלה קודם איך קוראים לאיור."

על חשיפה ושאר קשיים.

 "משיחות שניהלנו בעבר, חשיפה אישית לא קלה לך."
"נכון. מבחינתי, לדבר כמה שתרצי רק על הספרים שלי. מבחינתי, להסתובב עם פוסטר של הספר. לי יש חיים מאוד משעממים. כל מה שקשור לשיווק וליחצ"נות קשה לי מאוד. אני מעדיפה פשוט לכתוב. הספרים שלי מדברים בעד עצמם. לפעמים אני מצטערת שלא כתבתי את הספר הראשון שלי בעילום שם."
"אז מה את עושה כשקשה לך? איך את בורחת מזה?"
"אני מתחילה לאסוף חומרים ולהתרכז בספר הבא שלי. זאת הדרך שלי להתמודד. להיות שקועה בעשייה."
"ומה קשה לך בעשייה? בכתיבה? אני, למשל, שונאת להמתין לתגובה של העורכת. זה מציק לי. אני מתחילה לחפור לעצמי וחוששת מהרע מכול."
"אני מתחילה לכתוב בלי שאני יודעת מהי העלילה, אני בקושי מכירה את הדמויות. וזה הקושי העיקרי. הימים האלה, השבועות, החודשים, יכולים לשבש אצלי לגמרי את המערכות. זה הקושי הגדול שלי. השלב הזה. כי אני לא יושבת ומתכננת את הסיפור ואז מתחילה לכתוב, אני פשוט מתחילה לכתוב גם אם אין לי מה לכתוב. אצלי כתיבה מביאה כתיבה, אבל עד שהעולם החדש הזה שאני בוראת מתחיל לקבל צורה, אני סובלת. ואחר כך – זה מדהים. כל מה שאני רוצה זה להמשיך לכתוב את הסיפור."
"מאוד מעניין אותי למה את רוצה לכתוב בכלל. בשביל מה? הרי לשווק את עצמך את לא אוהבת, הכתיבה לא באה לך בקלות. אז למה להתעקש ולכתוב?"
"מה זאת אומרת?! זאת העבודה שלי. ואני לא יכולה בלי זה. זה כמו הצורך שלי לנשום."
"בשנה שעברה אמרתי את זה בריאיון לעיתון, ואמרו לי שאני דרמטית."
"דרמטי, ונכון. אני חייבת לכתוב, לייצר דמויות, לייצר סיפורים, עולמות חדשים. זה חלק ממה שאני. ממי שאני. זה כמו שאני יודעת שקוראים לי ורד, שיש לי בעל ושלושה ילדים, ככה אני יודעת שאני סופרת וזה מה שאני. אני כותבת. אולי בגלל זה אני שמה לב לדברים שאני לא אמורה לשים לב אליהם, אני שומעת דברים שאני לא צריכה לשמוע. אני לעולם לא אוכל, למשל, לשבת ולכתוב בבית קפה, כי אני מצותתת לאנשים כל הזמן. כשאני בעיצומה של כתיבת ספר, כל מה שמעניין אותי זה לכתוב. בבוקר אני שיא השמחה והאנרגיות, וככל שהיום עובר, ואני יודעת שהולכות ומסתיימות לי שעות הכתיבה, אני הולכת ודועכת. לפני כמה ימים שמעתי על מישהי ש'כותבת ספרים על הדרך'. מה זה אומר? אני לא מבינה את זה. לכתוב ספר זאת עבודה. תובענית. ונמשכת. ונפלאה."
"עבודה עם מעט מעט שכר, ראוי לציין…" (אני לא מתאפקת…)
"לפעמים אני קוראת תגובות של אנשים בפייסבוק, ולא מצליחה להבין – אנשים שמתלוננים למה ספר בדיגיטלי עולה 40 שקל. כאילו שמאחורי ספר דיגיטלי לא עומד סופר שכתב את הספר. התחושה היא שאנשים לא מוכנים לשלם על ספרים. את יודעת כמה פעמים ביקשו ממני ספר? זמן קצר אחרי ש'בלגן נפלא' יצא, הגעתי לאיזו חנות מפעל, שרכשתי בה כמה מוצרים לבית. עשיתי הזמנה ושילמתי עבורה. כשהגעתי לאסוף את המוצרים, בעל החנות שאל אותי למה לא הבאתי לו עותק של הספר החדש במתנה."
"אני חושבת שיש לי מושג מאיפה זה מגיע," אני קצת מתעצבת שאני צריכה להגיד את זה, "אני חושבת שהסיבה היא שכיום לפעמים נראה שיש יותר כותבים מקוראים, וכותבים רבים מוכנים לעשות הכול כדי שספר שלהם יתפרסם, ויהיו מוכנים לעשות הכול כדי שיקראו אותם. אפילו לשלם. לכן אנשים חושבים שזה הגיוני. עד היום אני לא שוכחת שבספר השלישי שלי מישהי מהעבודה דרשה ממני עותק קריאה, וכשאמרתי לה שאין לי וצריך לקנות, היא התחילה לצחוק עלי, 'נראה לך שאני אבזבז על זה כסף?' והספר כבר היה ברשימות רבי-המכר והצליח מאוד. ממש נעלבתי, ומאותו הרגע הפסקתי לדבר איתה."
"מעציב שזה המצב. אני כותבת, אני סופרת, אני טובה במה שאני עושה, ומגיע לי לקבל תמורה כספית עבור ספר שכתבתי. אני חושבת שספר הוא מוצר צריכה לכל דבר. וכן, כל מה שמתלווה אליו – הרצאות, מועדוני קריאה וכיו"ב."

"בספר החדש שלי, 'מסעותי עם חמותי', הכנסתי קטע קצר שאת מוזכרת בו בגלל חוויה משותפת שעברנו עם לקוחות, שאמרו לנו שהם שונאים ספרות ישראלית ושסופרים ישראלים לא יודעים לכתוב. אני השלמתי עם זה שיש קוראים שחושבים כך. מה דעתך על הנושא?"
"מי שמראש לא קורא משהו בגלל סטיגמה פשוט מפסיד. אפשר לא להתחבר לסגנון של סופר כזה או אחר, אבל להכליל את כל הספרות הישראלית כמשהו לא ראוי, מראה על חוסר הבנה ועל אטימות."

"טוב, אז במקום לשווק את הספר החדש שלך, לכי תכתבי לנו את הספר הרביעי."
"זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות."
נפרדנו. לא להרבה זמן, אני מקווה.

.עורכת לשונית: אמירה בנימיני