24.3.2018

מאירה אהובתי,

ב – 26.10.17, ראיתי בפייסבוק שמאירה ברנע גולדברג פותחת סדנת כתיבה.

לא הכרתי את האישה הזו שכל הפוסטים שלה היו לי ישר לפנים ולפעמים גם לבטן. ידעתי שאם אני רוצה "לצאת מהמגירה" אני חייבת מישהו שיסתכל לי בלבן של השורות ויציב לי מראה.

פניתי אל מאירה בהודעה פרטית, היא התקשרה אלי, עשתה לי שיחת ראיון קלילה (היא חשבה שלא שמתי לב…) ויאללה רשמה אותי.

גיליתי אישה קטנה, מקצוענית לעילא ולעילא, פצצת אנרגיה, מצחיקה, שלא סותמת לרגע, חוץ מאשר באותם פרקי זמן בהם הקשיבה לטקסטים שהקראנו בתרגילים. יכולת ההקשבה שלה, הירידה לפרטי פרטים, חשיפת השכבות שבטקסטים, סימני השאלה שנטעה אצל כל אחד ואחד מאיתנו והכל על מנת שנמצא את הדרך הנכונה שבה נצעיד את הסיפור שלנו, עוררו בי התפעלות רבה.

התרגילים ששמה לפתחנו (הקבוצה הראשונה והמדהימה שהתגבשה בעידודה של מאירה, ושנוצרו בה חברויות שאינן אד הוק), פתחו לי את הראש ולקחו אותי למחוזות אחרים שבהם מציאות ודמיון הותכו.

הדבר שהדהים אותי ממש, היה נכונותה לחלוק עימנו את הקשיים שחוותה בדרך כשבקשה להוציא את ספריה. היא ספרה על הטעויות שעשתה, על הטעויות שאחרים עשו, בלי להזכיר שמות כמובן, היא סיפרה על המחיר שהכתיבה כמו גם החשיפה גובים ממנה כסופרת ובכלל.

היא אף ייחדה מפגש כדי לתאר לנו את עולם המו"לות ושיווק הספרים ולא חסכה או הצניעה אף פרט, הניחה לנו על השולחן את מפת הג'ונגל הזו וסימנה בה עבורנו שבילים בטוחים והזהירה מסכנות.

לקראת סוף הסדנה כתבתי למאירה מייל שבו הבעתי חשש גדול מהפרידה הצפויה לנו וביקשתי ממנה "שלא תעזוב לי את היד", כך ממש.

והסדנה הראשונה הסתיימה ותכף השנייה תסתיים אבל אני יודעת שמאירה נשארת לי. לעצות, להכוונות, לכל מה שאזדקק, כי היא כמו שמה – מאירה.

באהבה רבה,

מיכל פנקל