אם לא הייתי פוגשת את גלית דהן קרליבך במציאות, הייתי בטוחה שמדובר בהמצאה. לא הגיוני שאישה כזאת קיימת. ישבנו בבית קפה יותר משלוש שעות וחצי, וכשנאלצנו להיפרד כדי שלא תאחר לסדנת הכתיבה שהיא מנחה, נדמה כאילו עברו רק חמש דקות. במהלך הריאיון נאלצנו לעשות הפסקה כמה פעמים, כדי שאוכל להתאושש ולסגור את הלסת שנשמטה מדי פעם, וגם כדי שאוכל לחזור על דבריה פעמיים ולבדוק שהבנתי נכון את מה שהיא סיפרה.
נפגשנו בעקבות צאת ספרה החדש "זאת אני, איווה" בהוצאת גרף. מדובר בנובלה קצרה ומשובחת, שכתבה לאחר שחזרה לישראל מתוכנית הכתיבה הבינלאומית היוקרתית לסופרים באיווה, ארצות הברית.
קבענו להיפגש בקניון עזריאלי בבית קפה ליד צומת ספרים. כשהצעתי להצטלם בחנות על רקע הספרים, היא סירבה בבהלה. "אני לא נכנסת לחנויות ספרים. מצטערת."
"למה?" אני שואלת מופתעת.
"אני מפחדת להיכנס ולראות שהספר שלי לא נמצא בחנות. את לא מבינה כמה קילומטרים אני עוברת בכל יום כשאני עושה סיבובי ענקי כדי לא לעבור דרך חנויות ספרים. יצא עכשיו הספר השישי שלי, והפחד שעדיין לא יודעים מי אני ולא מכירים את הספר לא עושה לי טוב, והבנתי שבשנים האחרונות הכול הפך להיות קשה יותר לסופרים ישראלים, שזו לא רק הבעיה שלי."
רק שתבינו, אצלי ברגע שיוצא ספר, חנויות הספרים הופכות לבית השני שלי, ולפעמים הראשון. אני נמצאת בהן לפעמים יותר מאשר בבית עם בעלי. אני מתחילה לחפור לה על הסבבים שאליהם אני יוצאת בחנויות הספרים כשהספר שלי יוצא, ונראה שבא לה להקיא.

"אני בוכה אחרי סבב בחנויות. זה הסיוט שלי. שלא תביני, יש גם מנהלים מאוד נחמדים, דיגו מצומת ספרים במדרחוב, מירב מסטימצקי ברחוב יפו ועוד חנויות שמקבלים אותי יפה בהן, אבל כל המעמד הזה לא מתאים לי."
"אז תסבירי לי איך זה שדווקא בתקופה הזאת, שההוראות לסופרים, ובמיוחד לסופרים מהדור שלנו, הן לפתוח דף פייסבוק, לבנות קהילה שתחכה לספרים שלך וכל זה, את עושה את הצעד ההפוך וסוגרת את עמוד הפייסבוק שלך, וזאת למרות שהיה לך קהל גדול של מעריצים והדף היה פעיל ומרתק?"
"השתתפתי בתוכנית כתיבה בשנחאי שבסין במשך שלושה חודשים, ושם אין פייסבוק ואפילו אין גוגל. צריך לשלם כסף לחברה מיוחדת שתקשר אותך לזה בצורה פיראטית. למרות ששילמתי, רוב הזמן לא היה אפשר להתחבר. ישבתי וקיללתי את 'האח הגדול' הסיני, ופתאום הבנתי שזה מוזר. אני מקללת את 'האח הגדול' הסיני כשאני מנסה להיכנס ל'אח הגדול' האמריקאי. פייסבוק זו לא רשת חברתית. זה תאגיד. קראתי הרבה ספרים על מהפכות בעולם, ואנשים מצדיקים את המעשים האיומים שלהם על ידי המשפט 'כשחוטבים עצים עפים שבבים', כלומר המטרה מקדשת את האמצעים. כואב לי כי אני אדם שאוהב להתבטא, אבל אמרתי לעצמי שפייסבוק עושה את כולנו רעים. אני נגד המאגר הביומטרי, למשל. תני לי שתי דקות ברשתות החברתיות ואני יודעת עלייך הכול.
פייסבוק גורם לסכסוכים בין אנשים, הוא גורם לקנאה, למניפולציות, להסתרת דיכאונות. הכול מסתכם ב'לייק'. זה משך אותי בהתחלה, הייתי שם שלוש שנים, אני משלמת מחיר על סגירת החשבון שלי, אבל החברה תשלם מחיר גדול יותר בסופו של דבר. מה ששמענו עכשיו על הטיית הבחירות בארצות הברית והרמת הגבות של כולם, הזכיר לי את האנשים שאכלו במשך שנים קורנפלקס וגילו פתאום שזה זבל ולא בריא. אני מתה לדעת מה כותבים על הספר שלי ומה אומרים עליו. הוא יצא לפני חודשיים ואני מתאפקת."
"ואת רוצה להגיד לי שאת מצליחה? את לא נכנסת לראות מה קורה שם דרך חשבונות של אחרים או פרופיל מזויף?"
היא לא עונה.
או-קיי, אז אין לה ווטסאפ, הפלאפון שלה כל כך ישן, שהוא בקושי מסוגל לקבל תמונות והודעות רגילות. את הפגישה שלנו קבענו דרך התכתבות במייל, ואפילו האתר היפה שלה לא עולה כשכותבים את שמה בגוגל. אני צוחקת עליה, והיא מחייכת. "מה את מחייכת?" אני שואלת. "יש לך אתר מהמם, את סופרת נחשבת, וכשאני כותבת את השם שלך האתר לא עולה. אז בשביל מה יש לך אתר?"
"כנראה זה ה'מכתוב' שלי. אני מחתרתית. מי שרוצה אותי צריך לחפש… אני כמו רציף 9 ושלושה רבעים בהארי פוטר."

"לפני כמה שנים טובות נפגשנו ויצא לנו לשוחח, ומישהו שאל אותנו: כסופרות, אילו היתה רק אופציה אחת לבחירה, מה היינו מעדיפות, למכור את הספרים שלנו בכמויות גדולות מאוד ולהיכנס קבוע לרשימות רבי-המכר, או לזכות בפרסים ספרותיים נחשבים. שתינו ענינו מיד, בלי לחשוב. אני ביקשתי להיכנס לרשימות רבי-המכר, ואת ביקשת פרסים. אני לא שיניתי את דעתי. ואת?"
"מכיוון שאני אדם לא מובן ולא קליט, אפילו לא למשפחה הקרובה שלי, אין לי על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים ועל מי שמעניק פרסים ספרותיים והערכה ספרותית. לגבי מכירות אני חושבת שרק ההיסטוריה יכולה לשפוט ספרות. היסטוריה של שנים. ספר לא יכול להיות רב-מכר בן-לילה כי הוא טוב. ספר היום הופך לרב-מכר או כי לסופר יש קשרים מטורפים, או שעושים לו קידום רציני, או שהנושא שהסופר לקח הוא משהו שנוגע בהרבה אנשים. רוב הסופרים הקלאסיים לא היו רבי-מכר ו…"
אני נאלצת לקטוע אותה. "אני לא מסכימה עם מה שאמרת. ספר לא הופך לרב-מכר מטורף בגלל קשרים."
"קשרים כן עוזרים. הם עוזרים לכתבות בעיתונים, לראיונות בטלוויזיה. זה יכול ליצור באז. ואם נחזור רגע לסופרים הקלאסיים, רובם לא היו רבי-מכר. אולי צ'ארלס דיקנס כי הוא כתב בעיתון כל שבוע, ואפילו המציא את הדבר הזה של 'סיפור בהמשכים'. ג'יין אוסטן גם לא היתה רבת-מכר. לגבי בוריס ויאן, הוא הצליח לאחר התעלול שלו. מסופר שקנו רק 30 עותקים שלו, והוא הפך לכוכב לאחר שכתב ספר ושיקר כשטען שכתב אותו אדם שחור והוא רק תרגם אותו. אני לא מוכנה לעשות הכול בשביל למכור. יש לי אתגרים בחיים שאם הייתי חושפת אותם, כולם היו רוצים לראיין אותי ובדרך הזאת הייתי מקדמת את הספרים שלי ומוכרת אותם, אבל זאת הבחירה שלי לא לשתף בזה אחרים."
מה שמעניין הוא שאחרי שהשאלה הזאת נשאלה, כל הספרים שלי נכנסו לרשימות רבי-המכר, וכל הספרים של גלית זכו בפרסים או היו מועמדים לפרסים.
"אחותי כלה והגן הנעלם" – פרס פרדס של הספרייה הלאומית.
"קצה" – פרס ראש הממשלה.
"ערפילאה" – פרס דבורה עומר.
"שובו של פי עשר" – מועמד לפרס גפן.
"סופה של אליס" – הגיע לרשימה הארוכה של פרס ספיר.
אמרתי לגלית שאני לא מגישה אף פעם את הספרים שלי לכל הפרסים האלה.

גלית מופתעת. "למה? מתוך עיקרון?"
"אני קוראת את התקנון ולא מבינה אותו. כמעט בכל התחרויות כתוב שהם רוצים ספר איכותי. אני שואלת את עצמי אם אני איכותית ואין לי תשובה. אני לא כמוך. את כותבת בשפה יפה, אני בשפת דיבור. לא ברור לי מי מחליט מה איכותי אז כרגע אני מוציאה את עצמי מהעניין."
"אני לא יכולה להתייחס למה שמתבקש בתקנון, אבל לא מזמן שפטתי בפרס מאוד נחשב, והדבר הראשון שעשיתי זה להעיף את השמות של הסופרים מהיצירות שלהם. גזרתי את השמות והתפללתי לאלוהים שייתן לי את התבונה להכריע גורל של מישהו. לא רציתי להיגרר לדעות קדומות על סופר כזה או אחר, ותדעי לך שזה היה לי קשה, כי אני לא טיפוס נחמד, אני לא אישיות מלבבת. הזכיות הרבות בפרסים נותנות לי את התחושה שאני כאן כדי להישאר. חוץ מהכרה זה גם מרגיע מאוד את חשבון הבנק. אני מתמסרת לכתיבה. יש תקופות שחוץ מלכתוב אני לא עושה שום דבר, אז הזכיות האלו בהחלט עוזרות. היתה תקופה שגרנו באוהל – בעלי, אני ותינוקת. זה היה אוהל ללא חשמל כי לא היה לנו כסף לשכור דירה. גרתי בכל מיני חורים כדי להתמסר לכתיבה. אני משלמת מחיר על הרצון לכתוב, אבל משלמת אותו בשמחה."
"כשקראתי את הנובלה האחרונה שלך, הדמות שלך התערבבה לי עם הדמות של הסופרת בספר. היו יותר מדי קווי דמיון בין הביוגרפיה שלך לשלה. כל הזמן רציתי לשאול אותך על זה, אלא שבעמוד 49 כתבת שאת שונאת שאלות כאלו. אם את שונאת שאלות כאלו, למה כתבת דמות שמאוד קרובה אלייך במציאות?"
"אני מדמה את זה לאמן שיש לו גוש פחם ביד, והוא יכול ליצור מהפחם הזה פסל של אדם קרוב אליו. הוא יכול ליצור את הפסל דומה לו מאוד, אבל המישהו הזה מייצג עבורו משהו. למשל בדידות או עצב, אז מה הוא יעשה? הוא יכול למשל ליצור אגרוף סגור. זאת אמנות לקחת חומרים שאת מכירה ולשחק בהם איך שבא לך. אני מכירה את כל התחושות שכתבתי עליהן. אני מכירה את העצב, הדיכאון, הבדידות, אז לקחתי את החומרים האלה ויצקתי לתוכם משהו אחר, מבחינתי זה מרחב חדש. ספרות היא מדע. נקודת הפתיחה במדע זו השאלה 'מה היה קורה אילו…' בספר הראשון שלי שאלתי את עצמי, מה היה קורה אילו בתוך חמולה מרוקאית הנשים היו מכריזות על מרד ומסרבות להתחתן. בספר השני שלי שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו היתה אמא שלא אוהבת את הבת שלה וממש מתעבת אותה. אני תמיד שואלת את עצמי 'מה היה קורה אילו…' ואז יוצאת למסע פילוסופי דרמטי. בספר 'זאת אני, איווה' מעבר לטירוף של הדמות, שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו הסופרת מהמדינה הנידחת הזאת, מישראל, היתה מתאהבת דווקא באמריקאי ולא בסופר מהקבוצה שלה. היא רוצה את אמריקה, רוצה להתאחד עם אמריקה, לשכב עם אמריקה. היא רוצה את התרבות האמריקאית."
"קיבלת מלגה להשתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, ארצות הברית. מלגה שסופרים רבים חושקים בה. איך ההרגשה לקחת חלק בדבר כזה נפלא?"
"הציעו לי להשתתף ב'אח הגדול'. זה היה מוזר כי אני לא ידעתי מה זה בכלל. אמרתי לנציג שהתקשר אלי שידבר איתי מחר כי אני צריכה לנסות להבין מה זה ועכשיו אני כותבת. עשיתי תחקיר בוויקיפדיה והזדעזעתי. אמרתי לו שהוא מטורף, שהוא חייב להתפטר, שהוא עושה ניסוי בבני אדם. הוא צחק עלי ואמר לי שאם אני אשתתף אני בטוח אזכה במקום הראשון. איך שניתקתי את השיחה, התקשרו אלי מאיווה והודיעו לי שהתקבלתי. הגעתי עם 40 סופרים מכל העולם, ואז הבנתי שגם זה ניסוי בבני אדם. סופרים ממדינות נידחות, אין אמריקאים. ביום האחרון השתכרתי עם כולם וקצת השתחררנו, והמארגנים הודו שהם יושבים בסיום התוכנית ומריצים צחוקים על הסופרים."
"סתם שאלה שמסקרנת אותי, איך היה לך שם? לא ממש מתים על ישראל בתקופה האחרונה, מה גם שהיתה שם נציגה פלסטינית…"
"יש שנאה לישראלים, אבל אני לא מקרה מייצג של הישראלי המצוי. כבר בערב הראשון כשהשתכרתי והתחלתי לצעוק דברים שקשורים למיתולוגיה היוונית, דבר שקורה לי כשאני משתכרת, הם הודיעו לי שאני לא יכולה לענות להם על שאלות דיפלומטיות כי אני לא מייצגת את הישראלי הממוצע, ועוררתי בהם סקרנות לגבי ישראל והישראלים. לגבי הבחורה הפלסטינית, היא גרה בירושלים. 20 דקות נסיעה מהבית שלי. היא ראתה לאט-לאט שאני לא נגדה והבינה שהמצב מורכב, שבסוריה מתרחשים דברים נוראים, שצריך להעמיד הכול בפרופורציה."
"נחזור רגע לספר. אני קוראת כל מה שאת כותבת, אם זה ב'מקור ראשון', ב'הארץ', ב'מעריב', באתר שלך ובטח בספרים. יש לך סגנון כתיבה ייחודי, שפה יפה וכישרון כתיבה אלוהי. מה נשאר לעורך הספרותי לעשות איתך? מעניין אותי לדעת אילו הערות את מקבלת על טקסטים שלך."
"לי יש כתיבה אסוציאטיבית. עולם הדימויים שלי גדול. לעורך יש ראייה מרחבית מעל הכול, והוא צריך לבדוק מה עובד ומה לא. אני אתן לך דוגמה עם העורכת נועה מנהיים. בספר 'קצה' הגיבורה שלי חולה במניה-דפרסיה, אבל לא רציתי להגיד את זה. לא כתבתי את שם המחלה, זה משהו שהקוראים אמורים להבין לבד. היה בספר דימוי של מכתש רמון שיש בו שכבות אופקיות ופתאום יוצא גוש לבה, זרם הגעש הזה היה הביטוי למניה-דפרסיה. נועה אמרה לי שאף אחד לא יבין את זה וביקשה לחפש דימוי אחר."
"איך את כותבת את הספרים שלך?"
"אני מאוד אוהבת את השיטה של אהרון אפלפלד ז"ל. הוא אהב ליישן ספרים."
"ליישן ספרים? לא הבנתי את המושג."
"כן," היא מחייכת, "ספר זה כמו יין. צריך לכתוב ולעזוב אותו לתקופה. אפלפלד סיפר לי שהוא יישן ספר לפעמים שבע שנים עד שנגע בו והתחיל לערוך אותו. אני כותבת ספר ועוזבת אותו לתקופה ארוכה, לפעמים אפילו לשנה וחצי. כשאני חוזרת אליו אחר כך, אני רואה דברים שלא הבחנתי בהם בזמן הכתיבה. אני גם כותבת כמה ספרים יחד. לא שני רומנים, אבל אני כן יכולה לכתוב ספר נוער וספר מבוגרים בו-זמנית, או רומן ושירים. אני מתחילה לכתוב, נתקעת, עוברת למשהו אחר, נתקעת בו, חוזרת לדבר הראשון שעזבתי, ופתאום יודעת בדיוק מה לעשות ואיך להמשיך משם. את 'ערפילאה' ואת 'קצה' כתבתי יחד במשך שלוש שנים."
"מתי את כותבת?"
"אני כותבת כל יום, שישה ימים בשבוע. אני הכי אוהבת לכתוב בבוקר, בחמש בבוקר. לא מסוגלת לכתוב בלילה."
"אני לא מסוגלת לכתוב כל יום. אני בעיקר חושבת וכותבת רק כשיש לי מה לכתוב. איך יש לך מה לכתוב כל יום?"
היא צוחקת. "אל תשכחי שאני מיישנת דברים. תמיד יש לי למה לחזור. עכשיו למשל אני אוספת חומר לספר חדש, אבל ממשיכה לעבוד על דברים ישנים ולא נוגעת בו. אני חיה עם הרעיון בראש. אומרת לו, 'רגע. תחזר אחרי, תוכיח לי שאתה שווה משהו. למה אתה טוב יותר מרעיון אחר שעלה בראש יום קודם.' רק כשהרעיון ממש משגע אותי, אני מתיישבת לכתוב, ואז מתחיל הסבל – דיכאון, בכי, ייאוש. המחשבות שאין לי בעצם סיפור, ואין לי בעצם עלילה. אני נכנסת לכל מה שעוברות הדמויות שלי. תהליך נפשי מאוד עמוק. סיוט."
"מעניין אותי איך הגעת לגיבורה באיווה. איך היא התיישבה אצלך בראש ופלרטטה איתך."
"אני לא יודעת איך הרעיונות מגיעים אלי לראש. אני כן יכולה לומר שהייתי בדיכאון כשעזבתי את איווה."
"דיכאון אמיתי? או דיכאון סתמי סלנגי כזה?"
"כשאני משתמשת במילה מסוימת אני מתכוונת אליה. אני לא סתם בוחרת מילים. דיכאון אמיתי. חזרתי מאיווה הפוכה לגמרי. ג'ט לג שלא עבר גם אחרי שלושה חודשים. הבוקר הפך ללילה והלילה לבוקר. הייתי מסתובבת ברחובות בארבע לפנות בוקר, מטיילת בקטמון עם ספר שירה של מיצקביץ', ולא מוצאת מנוחה לנפש. הכרתי את אנשי הפחים, את המשוגע שלובש מדים כדי להתמזג עם העצים, את כולם. את רוב הספר כתבתי בוושינגטון על פתקים. לא היתה לי מחברת. הנהג של האוטובוס שלנו היה נותן לי קבלות וחשבוניות שהיו לו, ועם זה הייתי יושבת וכותבת."
"אמרת דיכאון, אז בואי נרחיב קצת. בספר גם תיארת בכמה שורות משעשעות את הדמות המיוסרת של הסופר הצעיר. צחקת עלינו הסופרים, אבל את בעצמך מדברת על ייסורי כתיבה ועצב."
"נכון, אבל באיווה לסופרים היה דיכאון פוטוגני – 'אוי אני עצוב, אני בדיכאון כתיבה.' אני אומרת שמי שבדיכאון לא יכול באמת לדבר על זה."
"מה יש לכן הסופרות? את הסופרת השלישית שאני מראיינת שמדברת על תהליך סבל בכתיבה. חשבתי שזאת הנאה. איפה ההנאה?"
"אני לא מאמינה בהנאה. בסיפוק, כן. באושר? לא. הנאה זה כשאני אוכלת שוקולד. לי יש נפש סובייטית. אני מאמינה בסיפוק כשהוא מגיע בעקבות עבודה קשה בלי קיצורי דרך. אני כמעט לא הלכתי לחתונה של אחותי, את מאמינה לי?"
"למה לא הלכת לחתונה ואיך זה קשור?"
"אני לא אוהבת דברים מנקרי עיניים, קשה לי עם זה. עם שמחה וכל הדברים שנלווים לה."
"ואיך היתה החתונה שלך?"
כאן אני נאלצת לקטוע את הריאיון. הלוואי שהייתי יכולה לספר לכם את הסיפור שהיא סיפרה לי. וחבל שלא צילמתי לכם את מנעד הפרצופים שהיו לי לאחר כל משפט שהיא הוציאה מהפה. ניסיתי לקצר את הסיפור הארוך, ההזוי והמשעשע עד דמעות. לא הבנתי אם אני צריכה לספר לכם על כך שהיא הזמינה חבורת הומלסים מבית תמחוי קרוב, שהיא הכירה בטעות יום קודם, והחבר'ה האלה השתכרו והרסו את המקום, או להתמקד בבוקר החתונה שבו היא התרחצה אצל חברה שלה וחפפה את השיער בטעות עם השמפו של הכלבים, וכשהבינה שהריח הזה דוחה היה מאוחר מדי. השמפו הרגיל לא הוריד ממנה את הריח הזוועתי, והיא נאלצה לשפוך על עצמה שמן רוזמרין כדי לאזן את הריחות. ואם זה לא מספיק, המים עלו על גדותיהם באמבטיה והרטיבו את שמלת הכלה. הניסיונות לייבש אותה יכלו למלא חמישה פרקים בספר הומוריסטי למדי. ואיך הכול קשור למגפיים שהיא נאלצה לזרוק על אורחי החתונה? והאם באמת בכיבוד הגישו במבה וביסלי? עזבו, אל תנסו אפילו לדמיין את הסיטואציה. היא נשבעה לי שהכול אמיתי. בחרתי להאמין לה.
עוד מעט שבוע הספר, חפשו את "זאת אני, איווה". הדמות שם מטורפת לחלוטין ממש כמו הסופרת המהממת שכתבה את הספר. לקחתי אותו לברלין וקראתי אותו פעמיים. מומלץ ביותר. ואם יום אחד יתמזל מזלכם, שבו עם גברת דהן קרליבך בבית קפה ובקשו ממנה לספר לכם סיפור.

עורכת לשונית: אמירה בנימיני