חודש מאי שנת 2015 היה חודש סוער מאוד בחייה של אביגיל קנטורוביץ'. לאחר סדרת ביקורים דחופים במחלקת מיון נשים בבית החולים קפלן, היא התבשרה שעליה להתאשפז במחלקה להיריון בסיכון גבוה עד להודעה חדשה. סיבת האשפוז הייתה תחילתה של רעלת היריון ולחץ דם גבוה, שסיכנו את חייה ואת חיי העובר שבבטנה. קנטורוביץ' רגילה להריונות קשים, אך לא ציפתה שדווקא הלידה השלישית תהיה כה דרמטית וגורלית. לאחר חודש של אשפוז, שכלל לידה קשה מאוד, התברר שחוץ מתינוק, נולד גם ספר הביכורים שלה: "ארץ, עיר, ילדה".

"זה רגע לא פשוט כשאומרים לך שעלייך להיות מאושפזת עד הלידה. את מתחילה לאסוף את כל חוטי חייך, לנסות להיאחז בהם, לשמור על איזו אשליה שעדיין יש לך שליטה במה שקורה לך – בפנים וגם בחוץ. שאת עדיין אֵם, אישה, אדם. שאת עדיין נוכחת בחיי הקרובים לך, שאת לא מיותרת במקום עבודתך, שאת עדיין לא מתה. וגם בפנים המצב לא טוב במיוחד, אפילו בשביל קפה ושוקולד את צריכה אישור. ולמרות שכל זה נעשה למענך, בשביל לשמור עלייך, ונעשה באהבה וברגישות – אובדן המנדט על חייך ועל גופך הוא קשה מאוד."

ודווקא שם, בשיא הלחץ והקושי, נולד הרעיון לכתוב ספר שעלילתו מתרחשת באותה מחלקה בדיוק?

"כן. הספר נולד במחלקת אם ועובר. למעשה, שם נולדה ההבנה שאני נמצאת במקום מעניין – כל כך מעניין שהייתי מסוגלת, למרות הנסיבות, לראות את הפוטנציאל הסיפורי שלו. אשפוז במחלקה להיריון בסיכון גבוה הוא מעין לימבו בעודך בחיים: יש לך עבר, פנייך אל העתיד, אבל אין לך הווה פעיל. עקרו אותך ממשפחתך, מעבודתך, מחייך, ולמרות שחוץ מהכיור הכול סביבך על גלגלים, מקרקש ונוסע – את לא הולכת לשום מקום. הוּצאת מן החיים לפרק זמן כזה או אחר, ויום אחד תחזרי אליהם, ועניין אותי אם אחזור אליהם משם מי שהייתי קודם לכן. עניין אותי לדעת אם מישהי יוצאת משם כפי שהייתה לפני כן."

הספר שלך החזיר אותי לתקופת האשפוזים שלי בזמן ההיריון, מאותה סיבה. הרבה אירועים שנראו לי דרמטיים אז, הפכו למשעשעים ככל שהזמן חלף. גם את מרגישה ככה?

"במפתיע האשפוז היה חוויה מצחיקה למדי. בן זוגי תמיד אומר שכשאני מפסיקה לצחוק ולהצחיק, זה הזמן לבדוק לי דופק, ואמנם בדקו לי דופק שש עד שמונה פעמים ביממה – אבל זה לא היה בגלל היעדר חוש הומור.
באחד הימים המזגן בחדר שלי התחיל לטפטף. אני לא יודעת אם פגשת אי-פעם אישה בהיריון בחודש יוני, אבל מדובר בדבר הלוהט ביותר שקיים, ולא במובן הטוב. אחרי ששלושה טכנאים הודו בתבוסה מולו, בעלי ניסה לנחם אותי, ובסוף הרמתי את מבטי לתקרה וצעקתי עליו שהיחידה שיש לה רשות להוריד פה מים היא זו שבחודש שמיני.
זה הצליח, אם כי הנזק לחיי הנישואים שלי היה כמעט בלתי הפיך. אבל את יודעת, זה מצחיק עד שזה מפסיק להצחיק. הבן שלי סיים כיתה א', והבת שלי סיימה גן חובה, וכשקיבלתי את התמונות מהמסיבות, ישבתי ובכיתי על החוויה שפספסתי, על הזיכרונות המתוקים שלא יהיו לי, על הרגע העצום הזה שלא נכחתי בו – ולא היה אפשר להרגיע אותי. זה היה מדהים. כאילו שכחתי לגמרי שאני ממש, אבל ממש, שונאת מסיבות סיום. תראי, התקופה הזאת, זו לא חוויה ששוכחים, זו לא חוויה שאי-פעם תזכה לגרסה נוסטלגית מתקתקה – אבל היא כן מתרככת עם הזמן. היא לא תצרוב לנצח."

בואי נדבר רגע על כליל, גיבורת הספר (וסליחה על ההקדמה הארוכה), היא לחוצה. לחוצה מהחיים. היא בהיריון מתקדם, משקל עודף, מטופלת בילדה ובבעל מרוחק שיחסיה עמו מתוחים. יש לה דד-ליין להגיש מאמר, החנות שהיא מנהלת נמצאת בקשיים. נסיעה לבית חולים לבדיקה מסתיימת באשפוז במחלקה להיריון בסיכון גבוה. היא "נתקעת" בבית החולים עד הלידה, עם הרעשים והבדיקות והאוכל המגעיל וחוסר הפרטיות וכל הרע הזה. אביה, שהקשר איתו נותק בילדותה וזיכרונו הותיר בה משקעים עגומים, עומד להגיע לביקור בארץ בדיוק בתאריך המתוכנן ללידה. הדבר מעורר בה געגועים וזיכרונות, בעיקר זיכרונות שואה שגדשו את הבית שבו גדלה, ביתו של חוקר שואה אובססיבי שניתק את עצמו ממשפחתו לפני שני עשורים. אביה מגיע, אך לא למענה, אלא כדי לתת הרצאה בכנס ארכיאולוגיה. והיא גם יתומה מאם.
אני מנסה לעשות סדר בדברים, אבל קשה מאוד להפריד בין המציאות לספר.
מצד אחד, כמו הגיבורה, גם את ניהלת בעבר חנות ספרים, עברת את החוויות הקשות בבית החולים ובלידה, אבא שלך הוא אחד מחוקרי השואה החשובים בעולם כיום, והוא אכן נטש אותך כשהיית בת 12, דבר שהשפיע על כל חייך.
מצד שני, את טוענת שאת וכליל הן לא אותה אישה. איפה עובר הגבול מבחינתך?

"במהלך הכתיבה עשיתי כמיטב יכולתי כדי להפריד בינינו. היה חשוב לי לתפוש אותה כאדם נפרד ממני, עם רצונות וצרכים שלא בהכרח תואמים את שלי, עם סיפור שאינו הסיפור שלי, ועם פתרון שאינו הפתרון שמתאים לחיי. ברגע שהצלחתי לדבר עליה בגוף שלישי – להגיד לאנשים 'כליל כזו וכזו' או 'לכליל קורה כך וכך' – הבנתי שהצלחתי, שהיא לא אני ואני לא היא, למרות נקודות השקה בינינו, ואף על פי שהרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי."

את חושבת שהחוויה שעברת עם אבא שלך, שנטש אותך בגיל צעיר, השפיעה על חוויית האימהות שלך? את אמא שונה מזו שיכולת להיות אילו כל זה לא היה קורה?

"אני חושבת שאני האמא שאני בגלל, אולי בזכות ואולי באשמת – כפי שילדי ודאי יספרו לפסיכולוגית יום אחד – כל מכלול חיי. הנתק מאבא שלי הוא חלק גדול וחשוב מזה, ומובן שיש לו השפעות והשלכות. אנחנו חושבים על הורות כעל דבר טבעי מאוד, ועל אהבת הורים כנטולת מאמץ לחלוטין. אבל המספר העצום של ספרי ההדרכה, אנשי המקצוע וקבוצות הפייסבוק מראה שאולי זה לא בדיוק המצב, והמספר העצום של האנשים שלא בטוחים באהבת הוריהם גם הוא משקף זאת. אולי אנחנו צריכים שמישהו ידריך אותנו – ועוד לפני זה שמישהו ידגים לנו. המציאות לא אידאלית, ואני לא בטוחה שאפשר לאהוב בכלל ילד בצורה מושלמת (אולי יש רק אהבה 'טובה דיה'), אבל היעדר מוחלט של אהבה ושל נוכחות ושל הורות ללא ספק גובה מחיר כבד."

מדמותה של כליל, כפי שהיא מצטיירת בספר, עולה שאלה שמתכתבת גם היא עם הביוגרפיה שלך, "מה לא בסדר איתי?" מה כל כך לא בסדר איתי שאפילו אבא שלי לא אהב אותי?

"בעיני המחיר הכבד ביותר שמשלם אדם, שאחד מהוריו מנוכר כלפיו, הוא המחשבה שמשהו בו פגום כל כך עד שאי אפשר לאהוב אותו. זו מחשבה שמנחה את כליל, שמתווה את מסלול חייה. היא כל כך לא משוכנעת ביכולת של אנשים לאהוב אותה, שכל רמיזה לאהבה מסיטה אותה לגמרי מהמסלול, והיא מסכנת דברים שחשובים לה עבור הרגעים הללו. אני, בניגוד לכליל, אדם ממוקד ומפוקס מאוד, ובכל זאת אני מבינה ללבה. השאלה הזאת לא זרה לי, אבל אני חושבת שגם אני הבנתי עד הסוף את המילים המדויקות, שמבטאות את מה שהרגשתי לאורך השנים, רק אחרי שכתבתי אותן. הכתיבה לא הייתה תהליך של ריפוי, אבל היא כן אפשרה לי לגשת לנושאים כאובים – מערכת היחסים המנוכרת שלי עם אבא שלי – בלי להתפרק. הכתיבה אפשרה לי לתת מקום לסיפור, שעד לאותו הזמן ניסיתי דווקא לצמצם את מקומו בחיי ככל שהיה ניתן: לא לדבר עליו, לא לספר אותו, לא לעשות ממנו דרמה. בדיעבד אני מבינה שאחת הסיבות לכך הייתה שבאמת חשבתי והאמנתי שמשהו לא בסדר איתי, שאבא שלי נעלם בגללי, ולא רציתי שאחרים ידעו את זה. זאת אמונה ילדותית, אבל הייתי צריכה לכתוב 70 אלף מילים כדי להיפטר ממנה – ואני עדיין לא בטוחה שזה הצליח."

נושא השואה נוכח מאוד בספר. כמי שגדלה עם אבא שבחר להקדיש את חייו לחקר השואה – ממש כמו כליל, גיבורת הספר, גם את נחשפת בגיל צעיר מאוד לזוועות גדולות. מה זה עשה לך כאדם? את מרגישה שזה השפיע עלייך כאמא?

"אין ספק שהייתה לזה השפעה. אנחנו חברה שעדיין – לטוב ולרע – כבולה ומעוגנת היטב בתוך הנרטיב ההיסטורי שלה. הסיפור משתנה מעט עם הזמן, אבל משפטי המפתח נותרים בעינם. אני נחשפתי לשואה באופן מאוד לא מותאם, לא מרוכך ולא מתווך, וכמו כל טראומה – גם לזו היו מחירים. אני לא דור שני ולא דור שלישי, ובכל זאת השואה הייתה נוף ילדותי. אני נפגעת צד ג': נחשפתי לאלימות, לזוועות ולתכנים קשים באופן לא מותאם, ולמרות שהשואה היא לא ההיסטוריה המשפחתית שלי, יש לה במידה רבה חלק בהיסטוריה האישית שלי. אני שומרת על הילדים שלי הרבה יותר, אולי יותר מדי. עד גיל מסוים אני לא שולחת אותם בכלל למערכת החינוך בימי השואה. אני מעדיפה שתהיה לי שליטה במה שהם שומעים ולמה שהם נחשפים. אבל עם כל ההגנה שאני מנסה לספק ולמרות כל האהבה שאני מנסה להרעיף, אני מניחה שאם יחליטו יום אחד לכתוב ספר – אני בכל זאת מספקת חומרים בשפע."

בתגובות הקוראים על ספרך יש דבר אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב, כולם מתרשמים מרמת הכתיבה ומהעושר הלשוני, עד שקשה להאמין שמדובר בספר ביכורים. מהם מקורות ההשראה שלך? מה מביא אותך לכתוב כמו שאת כותבת?

"אני קוראת הרבה מאוד, ואני חושבת שזו הדרך היחידה באמת ללמוד לכתוב. חוץ מזה, אני כותבת לצלילים המרגיעים והמזככים של הילדים שלי, כשהם מנסים לגנוב זה את חפציו של זה ולפרוץ זה לחדרו של זה, ואני מוצאת שזה מאוד תורם ליכולת שלי להתמקד במה שחשוב באמת: המסמך שלפנַי."

איך הצלחת לסדר את חייך סביב הכתיבה? האם כתבת בבית קפה? על הראש? תוך כדי הנקה ובישולים? במנזר? לך יש שלושה ילדים, לי יש אחד, ואני בקושי מצליחה למצוא זמן.

"כתבתי בעיקר בבית. אני דווקא מאוד אוהבת לכתוב בבתי קפה, אבל בתקופת כתיבת הספר גרתי במזכרת בתיה, ולמרבה האימה, אין בה ולו בית קפה אומלל אחד. אז נאלצתי לשתות נס מול המחשב הביתי. וזו, אם מישהו תוהה, הסיבה המרכזית שעברתי לתל אביב. אני מכינה קפה ממש גרוע.

"כשהתחלתי במלאכת הכתיבה, קראתי די הרבה בלוגים באנגלית שמציעים טכניקות עבודה מסודרות: ספירת מילים יומית, טבלאות, קבצים צדדיים שאפשר לעבוד איתם. ליקטתי את מה שחשבתי שיהיה נכון לי, ועוד לפני שהתחלתי ממש לכתוב היו לי קבצים עם אפיוני דמויות, לוח שנה עיוור ששיבצתי בו פרטים חשובים ואאוטליין בסיסי של הספר. הדבר החשוב ביותר שלקחתי מהתהליך הזה היה ספירת המילים: בהתחלה כתבתי 250 מילים ביום, אחר כך 500 ולאחר מכן 1,000 מילים ביום. ידעתי שאני יושבת לכתוב, ושאני לא קמה עד שיש לי מספיק מילים. לא התייחסתי למה שכתבתי מבחינה איכותית, לא קראתי אחורה ולא ערכתי את מה שכתבתי. פשוט הנחתי את הסיפור על הדף מתוך ידיעה שזו טיוטה ראשונית. כתבתי בעיקר בשעות הערב, אחרי שהילדים שלי הלכו לישון, והייתה לי מוטיבציה לעבוד מהר כי רציתי ללכת לישון בעצמי (כזו אני, חיית מסיבות פראית)."

אני זוכרת שבספר הביכורים שלי ישבתי מול הקטעים שלא נכנסו לספר והתאבלתי עליהם, ממש עם דמעות. יש איזה קטע כזה שאת מצטערת שלא נשאר בספר? איך הרגשת עם קטעים שנאלצת להסיר?

"יש לי קובץ בשם 'נותרו על רצפת חדר העריכה', שיש בו כ-40 אלף מילים. הספר שלי הוא קצת כמו להבריש חתול פרסי: מהשאריות שלו אפשר להרכיב חתול (או במקרה הזה ספר) נוסף. בין הטיוטה הראשונה לשנייה ביצעתי רצח עם קטן בדמויות המשנה והשארתי רק את ההכרחיות, אלה שהיה להן תפקיד. חתכתי בבשר הטקסט והורדתי כל קטע – יפה ככל שהיה – שלא תרם משמעותית לקידום העלילה או לביטוי הסיפור שרציתי לספר. אפשר למצוא ביניהם זיכרונות ילדות של כליל שלא חשבתי שנחוצים, אנקדוטות על חמותה, וכן תיאורים של הרגלי הבישול בבית ילדותה של כליל.
קטע לדוגמה:

אמא שלי ניסתה פעם להכין חביתה. חוץ מהחלק שבו היה צריך לסייד את התקרה – מה שהיא בסופו של דבר לא עשתה – לא נדרשה יותר מדי בקרת נזקים, אבל חביתה לא יצאה לי מזה. התנור אצלנו בבית שימש כארון לממתקים שסבתא שלי הייתה מביאה מדי שבוע. חיינו על כריכים ועל אוכל מבושל קנוי, ואחרי שהם הגיעו לשוק – גם על מנות חמות והמבורגרים שהגיעו ארוזים עם הלחמנייה ודרשו רק חימום קצר במיקרו. לדעת אמא שלי, גלי המיקרו היו הגילוי החשוב ביותר של האדם, לא מאז האש אלא יותר מאש. כי מי צריך אש כשיש מיקרוגל? זה היה מכשיר החשמל היחיד שהיא לא חשדה בתום כוונותיו אלא בטחה בו בלב מלא, והיא ניצלה אותו בכל דרך אפשרית – מארוחות מוכנות ועד נוזל דליל מלא בירקות שאודו למוות והיא כינתה מרק, ושכאדם מבוגר התפתיתי להגיד לה שאפילו בגטו לא בטוח שהיו מסכימים איתה על ההגדרה הזו."

עיצוב הכריכה, ספרי לי קצת עליו… אני יודעת שיש לך נטייה כזו להתלבש כמו הספרים של ההוצאה שבה את עובדת.

"העיצוב היה תהליך מאתגר מאוד. במהלך הכתיבה והעריכה לא חשבתי בכלל על איך הייתי רוצה שהעטיפה תיראה, וכשהמעצבת – עדה ורדי המוכשרת עד אין קץ – שאלה אותי מה אני חושבת שיהיה נכון, אמרתי לה שנראה לי שהכי נכון שהיא תטפל בזה בעצמה.

"בסופו של דבר, הגענו להסכמה כללית שהדימוי הנכון הוא רכבת – צעצוע ילדותי שיש לו קונוטציות אחרות לגמרי במדינת ישראל. עדה עיצבה כמה סקיצות שונות עם רכבות שונות, ובסופו של דבר בחרנו ברכבת העץ שנוסעת בלופ אין-סופי והחלטנו שנצלם אותה על שטיח תכלת. אלא שלא היה לנו שטיח תכלת, ואחרי ניסיונות רבים לאתר כזה, עשיתי את הדבר השפוי וההגיוני – כמו האדם המאופס שאני בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה רגע לפני שיוצא לי ספר ביכורים – וקניתי אחד. העטיפה צולמה, והייתי מאוד מרוצה מהתוצאה.

"יומיים לפני שהעטיפה ירדה לדפוס, המנהלת שלי נכנסה לחדרי, התיישבה על השולחן ואמרה, 'אנחנו צריכות לדבר,' אז עשיתי (שוב) את הדבר הסביר והתחלתי מיד לבכות. היא אמרה לי שהוחלט בכל זאת להוציא אייריס נוסף – הדפסה באיכות גבוהה – לעטיפה השנייה ששקלנו, ואז לקבל החלטה סופית. אספתי את מה שנותר ממני (זה דרש מגב) וחיכיתי בסבלנות יומיים כדי לשמוע שהוחלט לחזור לרכבת האהובה שלי, על שטיח התכלת שלי, ואני חושבת שזו הייתה החלטה נפלאה.

"אני מודה שאסתטיקה היוותה שיקול מאוד משמעותי בעיצוב, ובשלב מסוים הבנתי שאני רוצה עטיפה שתיראה כמו משהו שאני מוכנה למסגר ולתלות בביתי. הצלחה!"

את עובדת בהוצאת ספרים ועוסקת בענייניהם של הרבה סופרים. אני בעצמי סופרת, ולכן אני יודעת שזו עבודה קשה להתמודד איתנו, אנחנו היסטריים, חרדתיים ומאוד מרוכזים בעצמנו. איך זה פתאום להחליף צד?

 

"קודם כול, אני לא מעריכה את הרמיזה שאני מטורפת. אדם עושה כמה טלפונים לאנשים שהוא בקושי מכיר בשתיים בלילה, פורץ לסניף או שניים של צומת ספרים וסטימצקי ומשליך חומר שיווקי מחלונות ביתו – ומיד שמים עליו תווית. זה מאוד לא הוגן."

מצחיק. באמת. להיות סופר ביכורים זה קשה.

"הקושי הגדול ביותר הוא שאני יודעת כמה אני לא יודעת: אני רואה, מהצד השני, עד כמה אדם עיוור למה שהוא עצמו כתב, ולא באמת מסוגל להגיד עליו משהו. ולכן כשהגשתי את כתב היד שלי, ידעתי שיכול להיות שהוא איום ונורא, מביך ומביש, ואין לי שום דרך לדעת את זה בלי לתת לאיש מקצוע לקרוא בו. אלא שגם הייתי צריכה להסתכל לאנשי המקצוע האלה בעיניים לאחר מכן. למזלי, זה נגמר בטוב."

אני אשאל אותך שאלה שאני שונאת ששואלים אותי, אבל אני לא מסוגלת להתאפק, במיוחד מאחר שאהבתי מאוד את הספר שלך. כבר יש תוכניות בנוגע לספר הבא?

"תני לי לצאת בחיים מהתקופה המטורפת הזאת, ואז נחשוב מה הלאה."

לקראת סיום, אני סקרנית. אילו ספרים יש ליד מיטתך כרגע? מה הספר הטוב ביותר שקראת בחודשים האחרונים?

"אני קוראת כרגע את 'שתיים' מאת אפיניטי קונאר, סיפור בשני קולות על תאומי מנגלה. לפני כן קראתי (ונהניתי מאוד) את 'האחרות' לשהרה בלאו ואת 'היה היתה' ליעל נאמן, וגם ספר אחד שאולי שמעת עליו – 'מסעותי עם חמותי'. חמוד ומצחיק וקצת הופך קרביים."