חוה לוי עציוני

חוה לוי עציוניכשהייתה בת 76, פורסם לראשונה רומן הביכורים שלה בישראל, ומאז היא לא מפסיקה להפתיע. בכל שנה יוצא לאור רומן חדש פרי עטה, וכולם, בזה אחר זה, הופכים לרבי-מכר. בלי פרסום, בלי שיווק, בלי כתבות בעיתונים, בלי יח"צ או פעילות מיוחדת ברשתות החברתיות; פשוט מפֶּה לפה, משמועות ומהמלצות היא הצליחה להיכנס ללב הקוראים בישראל, וכעת בגיל 84 יצא לאור הרומן התשיעי שלה "מלכת החידות". תכירו את הסופרת חוה עציוני הלוי. חידה ומלכה בפני עצמה.

היא נולדה בווינה בשנת 1934, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נאלצה לברוח עם בני משפחתה לאיטליה. בשנת 1943 כבשו הנאצים את צפון איטליה, וחוה ובני משפחתה התחבאו בכפר קטן בהרים.
"הגרמנים התחילו לסרוק את האזור בחיפוש אחר יהודים ושלחו אותם למחנות המוות.

כדי שלא ידעו שאנחנו יהודים שברחו מאוסטריה, אמרנו לכפריים סביבנו שאנחנו פליטים איטלקים שברחו מן ההפצצות בעיר הגדולה. אבל הכפריים כנראה שמעו שאנחנו מדברים בינינו גרמנית, ובפעם הבאה שהחיילים הגרמנים באו לחפש יהודים, מישהו הלשין עלינו."

ניכר כי קשה לה לדבר על התקופה הזאת, אך היא בוחרת לשתף אותי בנס קטן.
"הייתי אז בת שמונה ושיחקתי לבד לפני הבית, ופתאום הופיעו שני חיילים גרמנים והתחילו לדבר איתי בגרמנית. רעדתי מפחד, כי ידעתי היטב מה צפוי לנו אם יחשדו שאנחנו יהודים. הבנתי בראש הילדותי שלי שאסור שידעו שאני דוברת גרמנית. לכן על כל שאלה ששאלו בגרמנית, עניתי באיטלקית. בסוף אחד מהם נפנף בידו בזלזול ואמר, 'אולי היא מבינה, אבל היא לא יודעת לדבר.' הם הסתלקו, ובזכות זה (בין השאר) אני פה.
הוריי ואני עלינו ארצה ב-1945, בהיותי בת אחת-עשרה. אבל גם זה סיפור עצוב, כי יום אחרי שהגענו, אחרי ששרד את השואה, נפטר אבי מדלקת קרום המוח. למחרת הופיעה ידיעה קטנה בעיתון, ובה נכתב: 'זכה רק לראות את הארץ ולהיקבר בה.'

 מהו זיכרון הילדות הראשון שלך שקשור לספרים?
"הנה אני ילדה בת ארבע, 'מנדנדת' לסבא שלי שיקרא לי מספר האגדות של האחים גרים. הוא מודאג עד לב השמים על גורלנו בשלטון הנאצי בווינה, אוסטריה, ובכל זאת קורא."

 את פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בצעירותך פרסמת ספרים עיוניים. מתי הבנת שאת בעצם סופרת?

"מאז גיל העשרה אהבתי לכתוב חיבורים וסיפורים. אבל עד היום אינני רואה את עצמי כסופרת, אלא כסופרת של רומנים תנ"כיים, שזה דבר אחר. במילים אחרות, אינני מסוגלת לכתוב סיפורת על כל נושא אחר."

למה את חושבת ככה? הרי מי שיש לו כישרון כתיבה יכול לכתוב על כל נושא, לא?
"אני חושבת שאפשר לכתוב טוב רק על מה שבוער בעצמות. ולי אין נושא אחר הבוער בעצמותיי, וטוב לי בכך.

לפני כמה ימים התחלתי 'לפלרטט' עם הרעיון לכתוב רומן על גליקל מהמלין, אישה יהודייה מדהימה שחיה בגרמניה במאה השבע-עשרה. אבל מיד ירדתי מזה וחזרתי לאישה המדהימה לא פחות, תמר כלת יהודה, שאני כותבת עליה כעת."

מאין נובעת המשיכה הזאת דווקא לספרות תנ"כית?
"המשיכה קשורה בתולדות חיי. בנעוריי הייתי דתייה, ובמשך חיי הארוכים הספקתי להתרחק מן הדת, מן היהדות ומן הארץ, ונדדתי עד לצדו השני של העולם (בשנת 1978 עברה חוה לאוסטרליה, ללמד באוניברסיטה הלאומית שם. מב"ג).

ואז באה התפנית: ההחלטה לשוב לארץ, ליהדות ולדת.

כחלק ממסע ארוך זה הביתה, התחלתי לקרוא את התנ"ך בכוחות עצמי ונתקלתי בספר שלא הכרתי, אחד ששכחו ללמד בבית הספר, והתאהבתי בו.

במיוחד הוקסמתי מן הנשים, שקולן עדיין נישא אלינו מעבר לאלפי השנים שחלפו מאז חיו, ומעביר לנו מסרים על חרדות ותקוות, על סערות וטלטלות בחיים, אשר – למרות כל מה שהשתנה מאז – דומות לאלה שמטלטלות את חיינו כיום.

התחלתי להזדהות עם נשים אלו ולהרגיש שאני חלק מחייהן, והן חלק מחיי."

איך את בוחרת את הנושא לספרייך?
"אינני בוחרת נושא אלא דמות של אישה מקראית, ואותה אני בוחרת על פי עומק ההזדהות שלי איתה. מתוך ההזדהות צומחת תהייה באשר למה שנכתב, ולמה שלא נכתב אבל נרמז עליה, בטקסט המקראי. ומתוך התהייה צומחים העלילה או אותו חלק ממנה שלא סופר במפורש במקרא."

איך בעצם כותבים ספרים על תקופה שלא חיית בה ולא חווית אותה? איך יודעים לתאר את העולם הזה בצורה מדויקת ואמינה כל כך?
"זה יישמע מוזר, אבל יש לי תחושה של מסע בזמן, שבתוקפו כן חוויתי את התקופה, אף כי מנקודת ראותה של הגיבורה שעמה אני מזדהה."

 צודקת. זה באמת נשמע מוזר. אני לא באמת מבינה את התשובה. איך אני יכולה לכתוב על מקום שמעולם לא ביקרתי בו, ואני אפילו לא מסוגלת לתפוש איך הוא מתנהל? זה לא מקום שאני יכולה לנסוע אליו ולחיות בו תקופה, וזה גם לא מקום שאני ממציאה את חוקיו ואת כלליו. למשל, אם הגיבור שלי רעב ונכנס למאפייה, איך אני יודעת אם הייתה מאפייה בכלל בתקופת התנ"ך, ואם כן, איך היא נראתה ומה מכרו בה ואיך נראו בעלי המאפייה ומה הם לבשו? קשה לי להיכנס לעולם שרחוק מאוד מהתרבות שאני רגילה אליה.
"אני לא עובדת ממש 'על ריק'. ראיתי במו עיניי אבני בישול, תנור, מחצבי נחושת, פסלים, תכשיטים, תמונות של פרטי לבוש ועוד מתקופת המקרא, והם הציתו את דמיוני.

הנה דוגמה שאני אוהבת במיוחד. בספרי  אל אשר תלכי (2013, סיפורה של רות. מב"ג) מופיעה סצנת הקרב בין דוד לגוליית. בתנ"ך כתוב: 'וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׁים הוּא לָבוּשׁ'. אמרתי לעצמי: זה לא ייתכן. ואז ביקרתי במוזיאון הבריטי, ותנחשי מה: ראיתי איש צבא מאחד העמים שחיו במזרח הקדום, שהיה לבוש בדיוק כך. מאותו הרגע ראיתי את גוליית קם לתחייה לפני עיניי, ולא התקשיתי לתאר אותו."

הייתי שמחה לדעת איך את כותבת את הספרים שלך. כמה זמן נמשך המחקר? איך את בונה את העלילה? הרי הדמויות וסיפוריהן מוּכָּרים לך מהתנ"ך, ואת נצמדת אליהם, ובכל זאת אף שהסוף ידוע, נשמר מתח לאורך כל הספר כי נוצרות דילמות שאת הוספת בעצמך.

"קודם כול, המחקר. הגם שאני כותבת רומנים, הם נסמכים על חומר מחקרי נרחב, המובלע בתוך הסיפור כך שלא יפריע לקצב הסיפור ולהנאה שבקריאה.

המחקר כולל בראש ובראשונה קריאה חוזרת ונשנית של התנ"ך, זאת מפני שהוא מקור לא אכזב לנתונים על אורח החיים בתקופתו. מה אכלו האנשים, איך התלבשו, איך דיברו זה עם זה, מה היה מבנה המשפחה ועוד.

כמו כן כולל המחקר, במידת האפשר, ביקורים באתרים שבהם התרחשו האירועים, ביקורים בחפירות ארכיאולוגיות, ובראשן  החפירות בחצור, בתל קסילה ובעיר דוד, ששם אפשר לראות שרידים של ארמונות, של מקדש ושל מבנים אחרים, ואף אבני בישול ובית משוחזר מתקופת המקרא.

המחקר התבצע אף באמצעות ביקורים במוזיאונים בארץ ובחו"ל, שבהם מוצגים חומרים וממצאים ארכיאולוגיים מתקופת המקרא, כולל כלי חרס, תכשיטים, כלי זכוכית ועוד…

לבסוף, המחקר מתבסס גם על קריאה נרחבת של ספרים ומאמרים למיניהם, המסכמים את מה שידוע (ואת מה שאינו ידוע) לנו כיום על התקופה המקראית בארץ ישראל ובקֶרֶב העמים שמסביב.

ואשר לתהליך הכתיבה, תכופות כשאני נוסעת בארץ, במקומות שבהם קרו הדברים, אני סופגת את האווירה ורואה בדמיוני את הגיבורות שלי מתהלכות שם ועוסקות בענייניהן, כמתואר לאחר מכן בספריי.

התהליך של הפיכת רעיון לספר הוא ארוך ומייגע, כולו עבודת נמלים. אבל החשוב הוא שבספר המוגמר לא יישארו עקבות מן התהליך המייגע הזה, והספר ייראה כאילו נכתב במשיכת עט אחת.

לפעמים הסיפור המקראי קובע את מהלך העלילה ואת סופה. במקרה שלא, לפעמים העלילה היא בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". למשל, בספרי האחרון מלכת החידות, שבו נדרשת הגיבורה, מלכת שבא, לבחור בין שלמה המלך לנסיך המדבר, ידעתי כבר זמן רב לפני תחילת הכתיבה במי מהם היא תבחר.

במקרים אחרים הדמויות קמות על יוצרתן ומובילות לשינוי העלילה תוך כדי תהליך הכתיבה. למשל, בספרי ולו שתי נשים תכננתי לתאר את פנינה וחנה – המתחרות על אהבתו של בעלן המשותף – כאויבות, אבל הן התעקשו לגונן זו על זו ולהפוך לידידות. לא היה טעם להתווכח איתן."

האם את כותבת קודם כול שלד של מבנה? האם את מחלקת את הסיפור לפרקים, וכותבת תקציר המתאר מה אמור להתרחש בכל פרק? או שאת פשוט יושבת וכותבת ברצף מהראש?
"אני לא מכינה שלד, אלא יושבת וכותבת. אבל באיזשהו שלב באמצע אני תמיד חייבת לעצור ולשרטט ציר זמן עם כל התאריכים והזמנים, אחרת אפשר ללכת לאיבוד ולטעות."

אילו תגובות את מקבלת מהקהילה הדתית? מה הם חושבים על העובדה שאת לוקחת את הסיפורים, ובעצם יוצקת בהם תוכן מקורי שלך?
 "קודם כול אני רוצה להדגיש שאני בעצמי דתייה, לכן אין בספרים שלי שום דבר אפיקורסי, ושום דבר שסוטה אף כחוט השערה מן הכתוב במקרא. אבל סיפורי המקרא הם קצרים ומשאירים פערים רבים במסופר. ואת הפערים האלה מילאתי על בסיס ההזדהות שלי והתחושה שכך הדברים אכן קרו, וגם בתוקף הדמיון שלי כפי שנחוץ ולגיטימי לעשות ברומן.

ואשר לתגובת הקהילה הדתית, הרי אין קהילה אחת אלא רבות ושונות.

שלושה מהרומנים התנ"כיים שלי פורסמו גם באנגלית בארצות הברית. ושם בצד ביקורות נלהבות, גם "קיבלתי על הראש" מנוצרים אדוקים שיצאו נגד העובדה שיש ברומנים פה ושם סצנות חושניות.

בארץ, לשמחתי, זה לא קרה. אלה מעמיתי באוניברסיטת בר-אילן שאני בקשר איתם; וכן חברי קהילת בית הכנסת שלי, בית כנסת בני עקיבא; וחברים וחברות דתיים בפייסבוק – כולם פתוחים ותומכים.

אני מתארת לעצמי שלא קיבלתי תוכחות מגורמים מחמירים יותר בהשקפתם הדתית, פשוט מפני שהם אינם קוראים את הספרים שלי."

אם כבר הזכרת את הסצנות החושניות, לפני חודש פגשתי מישהי דתייה שאוהבת מאוד לקרוא את הספרים שלי והופתעה לגלות בספר האחרון מסעותי עם חמותי סצנה וחצי של סקס. היא אמרה לי שהיא דילגה על העמודים האלה, ושלאחר סיום הקריאה היא הוציאה את הספר מהבית כי הוא לא יכול להישאר שם כמו הספרים האחרים שלי. נתקלת במשהו דומה מקהל הקוראים שלך? את הרבה יותר נועזת ממני בספרייך.
"אינני רואה סתירה בין מיניות לעובדה שאני דתייה. לטעמי, אחד מיסודות היופי המופלאים של ספר הספרים הוא בזה שבו האנשים, גברים ונשים, מוצגים כדמויות רב-ממדיות. גם הדגולים שבהם מתוארים כבשר ודם, כאלה שעשו גדולות ונצורות ומנגד גם כָּשלוּ; כאנשים בעלי רוחניות נעלה, שהם גם יצריים מאוד. בתנ"ך גם לנשים יש מיניות חזקה, מיניות שהוא אינו מנסה להסתיר.

לעתים – אף כי לא תמיד – המפרשים מנסים להפחית ממיניות זו. אבל לי התנ"ך עצמו חשוב יותר מן המפרשים. לכן אני מאמינה שברומנים שלי, שבהם המיניות לרוב מרומזת, לא סטיתי מרוח התנ"ך, וגם לא מרוח החיים.

אני אתן לך דוגמה. יש בתנ"ך פסוקים שמדברים מפורשות על מיניות הנשים ועל כך שהן יוזמות יחסי מין.

למשל, לאה אמרה ליעקב, 'אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי'.

על רות המואבייה ועל בועז מסופר, כי בשוכבו בגורן בלילה, 'וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב'. והשאר פתוח לפירוש.

ועל בת-שבע מסופר, 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד'.

כידוע, לא מתרחצים בלבוש, והיא התרחצה לעיניו. וכי חשבה שלאחר מכן יקראו תהלים ביחד?

וכך תיארתי את הגיבורות שלי.

יש בתנ"ך הרבה קנאה, עורמה, שאיפות, עוינות וגם מיניות.

האם אי-פעם חששת לכתוב על דמות מסוימת, שמא הדבר לא יתקבל בעין יפה בציבור היהודי? זה שיקול מבחינתך לפני שאת בוחרת דמות?
"כן. משה רבנו. כאמור, אני בוחרת את הנושא לספריי על פי הדמויות הנשיות שאני מזדהה איתן. והנה ישנן מרים, ציפורה והאישה הכושית שמשה לקח, שהן קרובות ללבי, אבל אני מהססת לכתוב עליהן, כי איך אתאר את חייו האישיים של משה? זהו בבחינת שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ. אבל איך?'


וכל הפמיניזם שבספרים? תמיד היית כזאת פמיניסטית גם בהתנהלותך בחייך, או שפשוט חשבת שזה משהו שיתקבל יפה אצל הקוראות?
"בחיים האישיים שלי הפמיניזם היה בבחינת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. בהתחלה לא הייתה לי אידיאולוגיה פמיניסטית, רק מעשים. במאמץ רב בניתי לי קריירה בעולם גברי. רק במבט לאחור הבנתי שזה היה תהליך פמיניסטי. ואם אני, למה לא האחרות?

עם זה, גם כיום אני חושבת שלא כל הנשים חייבות לבחור בדרך של קריירה, יש דרכים רבות ומגוונות שבהן נשים יכולות לבטא ולהגשים את עצמן.

אשר לנשים בתנ"ך, דבר נוסף שמשך אותי לכתוב עליהן הוא העוצמה שלהן, שמצאה גם היא את ביטויה בדרכים רבות ומגוונות.

והמעניין במיוחד מבחינתי הוא, כי הטראומות והטלטלות בחייהן חישלו אותן: דווקא מתוכן צמחו העוצמה וכושר העמידה בפני התלאות.

אף כי חיו בחברה הנשלטת על ידי גברים, ומצבן החוקי היה בשפל, הן לא טמנו את ידן בצלחת. הן לא ישבו וקוננו על מר גורלן, אלא לקחו את הגורל לידיהן ועיצבו אותו לפי צורכיהן – גם אם נאלצו ללכת בדרכים עקלקלות כדי לעשות זאת."

אני לא מכירה הרבה סופרים מצליחים כמוך, שהוציאו לאור את ספרם הראשון בגיל 76.
"התשובה מסובכת. כתבתי את הרומן התנ"כי הראשון שלי בהיותי בת 69. הוא התקבל בהוצאה לאור, אבל מסיבות אלו ואחרות שלא היו תלויות בי התהליך עלה על שרטון, ורק עותקים ספורים ממנו הודפסו והגיעו בעיקר לספריות. לא אמרתי נואש, שיפצתי ושכתבתי אותו, והוא יצא לאור באנגלית, בהוצאה יוקרתית בארצות הברית, בהיותי בת 71. אחר כך שיפצתי אותו שוב, והוא יצא לאור בעברית כעבור כמה שנים.

הרומן התנ"כי הראשון שלי, שממש יצא מחושך לאור בעברית, הוא אשת לפידות, שיצא בהוצאת אריה ניר בהיותי בת 76. אולי זה נראה לך זקן, אבל אנא הביאי בחשבון שהייתי בת פחות שנים משרה אמנו כשילדה את בנה יחידה."

ואיפה התחבאה הסופרת שבך עד גיל 69?
"השתוקקתי להיות, אבל לא חשבתי שאצליח, עד שניסיתי."

מה גרם לך לנסות?
"זה היה הזמן שבו פרשתי לגמלאות. במשרה החדשה שלי כפרופסור אמריטה הייתה לי קביעות, והרגשתי שרק היושב במרומים יכול לפטר אותי; הרגשתי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני ממש חופשייה לעשות כרצוני, ואין לי מה להפסיד.

אמנם בדיעבד התברר שטעיתי, שהיה לי מה להפסיד: את שלוות רוחי. בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו, נתקפתי דיכאון. אבל בסופו של דבר בכל זאת הצלחתי, פחות או יותר, ואני שלמה עם הדרך שבה בחרתי."

כתבת ספרים שכולם היו רבי-מכר גדולים, את סופרת מאוד מוכרת בישראל, אבל יש תחושה שמתעלמים ממך בתקשורת ולא ממהרים לראיין אותך. יש לך הסבר לעניין או שאת לא חושבת כמוני?
 "הניחוש שלי הוא שאין לי את ה'סחורה' שהתקשורת מבקשת 'לקנות'. אין לי סיפור חיים פיקנטי, איזו שערורייה עסיסית, שימשכו את תשומת לבה של התקשורת אליי. איש שאני מאוד מכבדת אמר לי פעם, לא לגמרי בצחוק, שאם אני רוצה שישימו לב אליי, עליי להתאבד בשידור חי. לא בא לי.

כמו כן התקשורת מעדיפה להציג תמונה של בחורה יפה וסקסית, מוצר שבגילי המופלג אני מתקשה לייצר, בלשון המעטה.

ברומנים שלי גם אין מסר פוליטי בוטה כפי שהתקשורת אוהבת, ואפילו לא סלבריטאים, אלא אם כן דוד המלך נחשב סלבריטאי…

בסך הכול, הרומנים שלי אינם יומרניים. הם אינם מתיימרים להיות מהדורה חדשה של ספרי קפקא או ש"י עגנון. אבל הם מקימים לתחייה את עולם התנ"ך באמצעות עלילה סוחפת. והם מסופרים בסגנון המבוסס על המקרא, אבל הוא קליל וקריא ומותאם לקוראות ולקוראים של ימינו. ובראש מעייניי בכתיבתם – הנאת הקוראות והקוראים.

ואכן, לשמחתי, המכירות של ספריי ומאות המכתבים הנלהבים שקיבלתי מעידים על כך שמטרה זו הושגה לפחות במידת-מה. כמובן תמיד אפשר לשפר, אך אני מרוצה בהחלט גם מהמצב הנוכחי."

האם אני מבינה נכון, בין השורות, שאת חושבת שזה קשור לגיל שלך?
"כאשר שרה התבשרה על לידתו הצפויה של יצחק, היא אמרה, 'כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי'. אני לא הרגשתי כך, וזה גם לא קרה.

אבל אני כן אשתף אותך בתגובות שקשורות לגיל שלי. זה מה שאנשים אומרים לי: 'את חייבת לכתוב ספר על מה שקרה לך בזמן השואה, כי עוד מעט לא יהיה מי שיספר את הסיפור.' לא מסתדר לי. מצטערת.

'זקנתך אינה מביישת את נעורייך.' האם חייבים להזכיר לי שאני זקנה?
'ראיתי שפרסמת ספר חדש, את לא נחה לרגע.' אהבתי.'ראיתי שפרסמת ספר חדש, אבל למי יש זמן לקרוא.' לא אהבתי.הבן הבכור שלי: 'למדתי ממך שגם בגילך לא צריך להפסיק לעבוד.' אהבתי."

איזו תגובה על הספרים שלך הכי אהבת?
"מישהי כתבה לי כך:
היא: אני רוצה שתדעי שהרומנים שלך הם על אהבה, אבל הם לא מעודדים אהבה.

אני: איך זה יכול להיות?

היא: אמש קראתי ספר שלך, ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד שלוש בלילה, ואז… בעלי כבר ישן."

מתי את כותבת? כמה זמן לוקח לך לכתוב ספר?
 "אני כותבת במחשב שלי במשך רוב שעות היום והערב. אבל הרעיונות המוצלחים ביותר באים לי דווקא כשאיני יושבת מול המחשב, ואני נאלצת לכתוב אותם על פתקים למיניהם, ושם הם שוכנים בכתב יד בלתי קריא, עד שאני מצליחה להעביר אותם למקומם במחשב.

הספר ולו שתי נשים (2012, סיפורן של פנינה וחנה, נשותיו של אלקנה, מב"ג), עבר גלגולים שונים, וחלפו כמה שנים עד שהגיע למתכונתו הסופית. מאז פרסמתי ספר בשנה, אבל לא ברור אם אוכל להתמיד בקצב הזה."

מי הן שלוש הנשים בתנ"ך שאת הכי אוהבת והכי מחוברת אליהן, ולמה?
"האישה התנ"כית שאני הכי מחוברת אליה היא פנינה, אחת משתי נשותיו של אלקנה, במשולש האהבה-קנאה הפותח את ספר שמואל א' במקרא. זו שכתבתי עליה ברומן ולו שתי נשים. זו שבעלה אהב אחרת, ובהפגינו זאת קבל עם ועדה השפיל אותה לעיני כול. זו, שבעלילת הספר שכתבתי, השיבה לו מנה אחת, ואפילו שתי מנות, אפיים.

האחרות כולן שוות בעיניי. תרתי משמע."

יש לך עצות לכותבים מתחילים?
"אינני טובה במתן עצות. העצה היחידה שיש לי היא לכתוב על מה שהוא 'כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי', כדברי ירמיהו, או לא לכתוב בכלל."

 אני גולשת ברשותך לרכילות ששמעתי עלייך, אך לא מצאתי עליה מידע כלל כדי לוודא אם היא נכונה. השמועה אומרת שבצעירותך היה לך סיפור אהבה קצר עם טומי לפיד ז"ל…
"מים רבים זרמו מאז בנהרות. וגם אין זה סיפור עם 'הפי אנד'. זה היה רומן נעורים שתחילתו לפני שבעים שנה כמעט, ונמשך כשלוש שנים. אמי עבדה בבית חולים העמק בעפולה, ואני גרתי איתה שם והלכתי לבית ספר תיכון בעיר. מעבר לכביש היה מחנה צבאי, סדנה לתיקוני רכבים צבאיים, שבה שירת טומי כחשמלאי רכב. בבית החולים היה בית ספר לאחיות, ולעתים קרובות נערכו שם נשפים, שבהם נפגשו התלמידות והחיילים לריקודים; אני ועוד שתי חברות שאבותיהן עבדו בבית החולים הסתפחנו אליהם.

כך נפגשנו, ומה שקישר בינינו מלבד אהבת הנעורים היה העובדה ששנינו היינו מעורים בתרבות האירופית יותר מן האחרים סביבנו. היו בקשר עליות וירידות, מהמורות, תהומות וגשרים מעליהן, ולבסוף נפרדנו.

פנינו לדרכים שונות, ונפגשנו רק לעתים רחוקות. עלה בידי לבוא לביתו לביקור תנחומים כאשר קרה לו אסון אובדן בתו.

במשך השנים דרכינו אף הפכו מנוגדות: אני פניתי לכיוון הדת, והוא לכיוון האנטי-דתי, כך שכבר לא היה לנו כל מכנה משותף שהוא. אך בכל זאת נשארה בלב איזו גחלת.

וקרה המקרה שהייתי בסבב הרצאות על הספרים שלי בארצות הברית. ובמלון, בערב, פתחתי את האינטרנט כדי להתעדכן בחדשות מהארץ. ראיתי שטומי נפטר. לא ידעתי על מחלתו, והידיעה הייתה בבחינת זעזוע פתאומי. באופן מוזר נתקפתי פחד והתקשיתי להתמודד עם העובדה שאדם שהיה כל כך קרוב אליי, אף כי לפני שנים רבות, איננו עוד בעולם. גם מאז כבר עברו שנים."

יש משהו שאת מצטערת עליו?
"לצערי, הוריי לא זכו לרוות 'נחת' מעיסוקי בתחום הספרות ולחזות  בהצלחה שלי. אמי ז"ל שמחה בהצלחה האקדמית שלי, ולמרבה הצער, אבי ז"ל לא זכה גם לזה."

רשימת הרומנים התנ"כיים שכתבה הסופרת:

.אשת לפידות,2010 – סיפורה של דבורה הנביאה


חוה אמנם ציינה שהיא לא טובה במתן עצות לסופרים, אך אני מרגישה שלמדתי ממנה המון ויצאתי עם מוטיבציית שיא להמשך הקריירה שלי.

עורכת לשונית: אמירה בנימיני