
קוראים לי מאירה ברנע-גולדברג, מי שלא זוכר, מכיר אותי כסופרת של "כראמל", למרות שכתבתי גם ספרים אחרים, לא פחות טובים, אבל זה לא מפריע לי.
נולדתי בשנת 1978 בפתח תקווה, ילדה רגילה לחלוטין, אפשר לומר ממוצעת, ואם תשאלו כמה מהמורים שלי בבית הספר – אולי פחות מממוצעת…
אני לא יודעת לרכוב על אופניים, אני גרועה במתמטיקה, לא יודעת לצייר או לרקוד או לצבוע בלי לצאת מהקווים, לא יודעת לבשל או לאפות עוגות טעימות, אין לי חוש קצב, אני מזייפת כשאני שרה אבל בדבר אחד אני בטוחה: אני יודעת לספר סיפורים!
בכל פעם כשמחפשים עליי מידע באינטרנט (לצערי הילדים מקבלים עבודות כאלו בבית הספר) מוצאים את הפרטים המשעממים, בת כמה אני, איפה אני גרה, איך קוראים לבן שלי, מתי זכיתי בפרס דבורה עומר וכו'.
כאן הייתי רוצה לספר להם משהו אחר על עצמי:
האגדה המשפחתית מספרת על היום ההוא בו בכיתי ללא הפסקה מהצהרים עד חצות ואף אחד לא הצליח לנחם אותי, לא חיבוק מאבא, לא נשיקה מאמא ואפילו לא ביקור של סבתא שהגיעה במיוחד. הייתי בת חמש וכל עולמי קרס, הבנתי שלעולם, אבל לעולם לא אצליח להגשים את משאלת ליבי, לעולם לא אצליח להיות פלמינגו.
ואני כל כך רציתי להיות פלמינגו, רציתי את הכנפיים הארוכות והדקות, את חגיגת הצבעים הורודה, את הקסם, את האלגנטיות, את ההליכה, את התעופה, את הלהקה אבל אמא אמרה שאני לא יכולה להיות פלמינגו ולא רק זה, היא גם הוסיפה שאני לא יכולה לגדל פלמינגו בבית וזה כבר היה פשוט בלתי נסבל מבחינתי. מגיל צעיר הייתי ממש דרמטית ויחד עם הבכי הגיעו גם החום והרעידות בכל הגוף, הפרכוסים וקוצר נשימתי. בסוף אמא שלי הציעה שאוכל להתחפש לפלמינגו בפורים, אבל חצי שנה לאחר מכן, כשפורים הגיע, ביקשתי להתחפש לחיפושית.
כל כך רציתי להיות חיפושית, ובאמת במשך שלוש שנים ברציפות התחפשתי לפרת משה רבנו.
גם רציתי להיות עוזרת בית. הייתי בת שמונה בערך וראיתי איך בכל יום רביעי אמא משלמת לתמרה העוזרת כסף, בשטרות! לא סתם מטבעות כמו שקיבלתי מדי פעם כששטפתי להורים שלי את המכונית, שטרות אמיתיים. אמרתי לאמא שלי שאפשר לפטר את תמרה כי החלום שלי זה להיות עוזרת בית ומהיום אני אסדר ואנקה את הבית ואקבל את הכסף במקומה.
אמא שלי האמינה מאוד בחלומי הגדול. "את יכולה להתחיל מעכשיו. צריך לשטוף את כל הבית, לנקות את האמבטיה והכיורים, לנקות את האבק וגם להחליף את המצעים. אם תסיימי את העבודה עד הערב תקבלי את הכסף במקומה. מה דעתך?"
אמרתי לה שבשמחה אבל משום מה בחרתי להתחיל לנקות את הספרייה הגדולה בסלון ובדיוק מצאתי בה ספר מעניין וקצת נסחפתי, אז למחרת תמרה הגיעה ונושא הניקיון והחלפת העוזרת לא עלה יותר.
אחר כך רציתי להיות זמרת, אבל לא סתם זמרת, רציתי להיות ירדנה ארזי, וביקשתי מאמא שלי שמלות מסתובבות, וקפצתי על המיטה שלי כאילו זו במה ושמעתי שוב ושוב את הקלטת "נשמה צוענית" וכששרתי בדמעות "אבי עזב אותי לפני שעוד נולדתי, אמי הלכה אל אלוהים לפני שנים." באמת הרגשתי יתומה, עזובה ובודדה. רציתי שיהיה לי קול יפה כמו של ירדנה ארזי, רציתי לדעת לרקוד כמו ירדנה ארזי, רציתי להיות יפה כמו ירדנה ארזי, אבל כשעמדתי מול המראה וניסיתי למצוא קווי דמיון בין שתינו גיליתי שיש לי אף קצת עקום. זה היה מאוד מאכזב.
רציתי להיות המכשפה הרעה מהמערב עוד לפני שנכתב הספר "מרשעת", רציתי להיות שוטרת ולתקן את העולם, רציתי להיות מורה להיסטוריה, ואם לא להיסטוריה אז לתנ"ך ואם לא לתנ"ך אז לספרות ואם לא לספרות אז לפחות מורה מחליפה ומגניבה שכולם שמחים כשהיא נכנסת לכיתה, רציתי להיות מדריכת טיולים עד שהבנתי שבחיק הטבע אין מזגן.
רציתי להיות סופרת כי זה בער בנשמתי, מהרגע שהתחלתי לדבר המוח שלי התחיל לייצר סיפורים והסיפורים האלו מצאו חן בעיני.
אז אם אי אפשר להיות פלמינגו, אני בוחרת להיות סופרת.